נס סוכות בקרית שמונה: נהג התעלף באמצע נסיעה באזור סואן, עם רגל על הגז…. והכל נגמר בשלום

נס סוכות בקרית שמונה: נהג התעלף באמצע נסיעה באזור סואן, עם רגל על הגז…. והכל נגמר בשלום

* מתוך הבלוג של דודו כהן, עורך אתר "הידברות"

מדי יום כיפור, בפיוט שפותחות את תפילות היום הנורא, "אחות קטנה", הדמעות זולגות לי מעצמן. כמעט בלי הכנה מוקדמת. אני מתחיל להבין את משמעות המעמד, שממש היום אני הולך להיחתם לחיים או למיתה, לבריאות או לחולי, להצלחות או לכישלונות.
אבל ביום כיפור האחרון, מלבד השתנקות קטנה וכמה רסיסי דמעות שיצרו מסך לא מספיק מזוגג ביני לבין הסידור, העיניים היו יבשות במשך רוב התפילות. רציתי להתחבר למהות היום, אבל משהו היה חסום.
כנראה שכל הדמעות בתפילות חול המועד סוכות, אחרי התאונה שעברתי, הגיעו במקום אותן דמעות נעדרות מיום כיפור.

לי זה לא יקרה?

ברור לי שאדם שחושב "לי זה לא יקרה" מנותק מהמציאות ומההיגיון (ואני משתדל להתנסח בעדינות). הכל יכול לקרות לכולם. אף אחד אינו חסין. אבל עדיין, שום דבר בחיים לא מכין אותך לחטוף לפנים – באמצע החיים ומבלי שהבנת שהתעלפת תוך כדי נסיעה – מהומה רבתי מסביבך, סירנות משטרה, שני ילדים ממררים בבכי והבנה שהפעם זה הגיע אליך.
את הטור הזה התלבטתי מאוד אם לכתוב. לא כל כך מתחשק לי לגולל את הסיפור האישי הזה באופן פומבי כל כך, אבל חבר טוב מהידברות (דוד חניה, הצדיק מזכה הרבים) האיץ בי וטען שהסיפור יכול לחזק רבים. וכששאלתי לדעתה של בתי טליה, בת ה-10 שהיתה מעורבת בתאונה ויצאה בלי פגע, והיא אמרה שזה יהיה קידוש השם (לא אמירה אופיינית לה במיוחד) – כבר לא נותרו בי ספקות.

ובכן, מה הסיכוי לנסוע במרכזו של נתיב תנועה סואן והומה אדם בקריית שמונה ביחד עם שניים מילדיך, להתעלף תוך כדי נסיעה (ככל הנראה מתשישות, מעייפות כללית ומצניחת סוכר בעקבות תזונה לא מתאימה) כשהרגל מאיצה בינתיים על הגז, להיכנס בעוצמה אדירה באוטו אחר שחנה במקום (עם נהגת שתכננה בדיוק לצאת מהחניה, והיתה בתוך רכבה) להעיף אותו על המדרכה ולתפוס את מקומו, לשאוף כמויות גדולות של עשן רעיל שחדר לרכב בעקבות התפוצצות מיכל שמן ההגה, להילכד ברכב עם חגורת בטיחות שמסרבת להשתחרר – ובכל זאת לצאת מהרכב ללא שריטה, מבלי לפגוע באף הולך רגל, מבלי שלנהגת שברכבה נכנסתי יהיו חבלות משמעותיות, וכששני ילדיי ייצאו אף הם ללא פגע מלבד מכות יבשות קטנות?

זה קרה בפתאומיות. עשינו ביחד סידורים, קנינו את ארבעת המינים, ובדיוק גם קטפנו ערבה שצמחה על גדול נחל עין זהב, שחוצה את קריית שמונה. בדרך הביתה הרגשתי לפתע בחילה פתאומית. "תרוקנו את אחת השקיות מאחורה, ותעבירו אליי. אני מרגיש שאני עומד להקיא", ביקשתי מילדיי שישבו מאחור. הם מיהרו לרוקן שקית, העבירו אליי – וללא התראה מוקדמת, מבלי שהרגשתי שזה עומד לקרות (אחרת הייתי עוצר לחלוטין, כמובן), התעלפתי תוך כדי נסיעה, כשהרגל נלחצת עוד יותר על הגז.

מה שקרה באותן שניות של התעלפות, כמו נלקח מסרט אימה. הילדים הבחינו שעיניי עצומות ושראשי מתנדנד קדימה ואחורה, החלו לצעוק "אבא, אבא!" (ובמקביל חשבו שאולי אני צוחק איתם), והרכב החל להאיץ בתוך הכביש הסואן. תוך שניות ספורות שברתי כנראה את ההגה לכיוון ימין, עליתי על אי תנועה, התפרצתי לחניה של האזור המסחרי רסקו – ונכנסתי בדיוק באחוריו של רכב שעמד לצאת.

יממה וקצת לאחר מכן, כאשר ביקרנו כולנו במקום, התחלנו להבין את גודל הנס. מספיק שאחד מרכיבי המציאות היה שונה מעט, והיה נגרם אסון עצום. הייתי יכול די בקלות להיכנס באחד מעמודי התאורה שניצבים בדרך שאותה חתכתי, אבל איכשהו השתחלתי ביניהם; הילדים היו יכולים כמובן להיפצע באופן לא קל; אני הייתי יכול להיפצע. הנהגת שעמדה לצאת מהחניה היתה יכולה להיפצע קשה; הרכב שלה, שעף למדרכה שבשוטף עמוסה בהולכי רגל (ונמצאת בדיוק בין חנות ותיקה והומת אדם, "בון בון סולימני", לבין חנות פלאפל ושווארמה הומה לא פחות), היה יכול למחוץ למוות כמה אנשים, לו רק היו עוברים שם. ובכלל מוזר שנכנסתי בדיוק ברכב אחד בלבד, שהרי מדובר בחניה אלכסונית צפופה, והסיכוי הסביר יותר היה להיכנס בשני רכבים במקביל.

הרכב, אולי מיותר לציין, הלך טוטאלוס.

עובד בשירותי הכבאות (יואב אברג'ל), שהתאונה התרחשה לנגד עיניו הנדהמות, סיפר לי כעבור יומיים שתוך שניות, בעקבות התפוצצות מיכל שמן ההגה, הרכב התמלא כולו עשן רעיל, והעשן אף הסתיר למשך שניות ארוכות את שני כלי הרכב, במן ענן עשן. האנשים במקום היו בטוחים שהרכב שלי עומד להתפוצץ, והחלו לברוח. בזכות כמה יהודים צדיקים, שאחד מהם אף צעק לאנשים שהזהירו אותו מפני פיצוץ קרוב "אני הולך להתפוצץ איתו!" – חגורת הבטיחות שלי נחתכה במהירות, ושני ילדיי חולצו עוד לפניי, כשהם היסטריים אך שלמים בגופם. "אני מגיע לאינספור תאונות כאלה", אמר לי אותו כבאי, "ואני אומר לך בוודאות, שאם אתה והילדים שלך הייתם נשארים ברכב למשך דקה אחת, ונושמים את העשן הרעיל – הייתם מגיעים למצב של מוות מוחי. תחשוב מה זה לנשום רק רעל במשך דקה. האנשים שם לא ראו בכלל מה יש בתוך הרכב, בגלל שהוא היה מלא בעשן אפור. צעקתי להם שבטוח יש מאחורה גם ילדים. כך הם ידעו לחלץ גם את הילדים מאחורה".

על המדרכה

אז חולצנו, וכאן התעוררתי
אני זוכר שניסיתי לפתוח את העיניים, אבל ראיתי רק עשן אפור. "מה קורה? האם התעוורתי? איך זה שאני לא רואה כלום?", חשבתי לעצמי ברגעים הראשונים של ההכרה, כשאותם יהודים טובי לב משכיבים אותי על המדרכה הסמוכה, ומתיזים עליי מים קרים. אחרי כמה שניות של צעקות, מחשבה מעורפלת של "איזה קטע, כנראה היתה כאן תאונה של מישהו", המולה, סירנות משטרה וריח עז של שמן שרוף וצמיגים חרוכים, התחלתי להבין מה קרה. התחלתי להבין שהכוכב הוא אני. המשקפיים לא היו עליי (גם הם לא ניזוקו, אגב), אבל הצלחתי לראות את הרכב שלי עומד במדויק בתוך חנייה, ורכב אחר על המדרכה. שאלתי מיד היכן הילדים והאם קרה להם משהו, והאם פגעתי במישהו. הילדים הגיעו אליי מיד כשהם ממררים בבכי, והאנשים מסביבי הרגיעו ואמרו שפגעתי בנהגת שברכב, אך היא לא ניזוקה מלבד מכות יבשות קטנות.

ושם אתה יושב על המדרכה (יש לעמיר בניון שיר כזה), תופס את הראש ולא מבין איך נקלעת לסרט הזה. מסביב אנשים עומדים ומסתכלים לנוכח המחזה הלא יאומן. אתה הופך בעל כורחך לכוכב של סרט שבחיים לא ניגשת לאודישנים שלו, ואנשים מסביב מתחילים להתקשר לחברים ולמשפחה, ולספר להם "וואו, אתה לא מבין מה קורה פה עכשיו, איזו תאונה קטלנית היתה לי מול העיניים".

ושם אתה גם רואה את עם ישראל במלוא אחדותו. אנשים שאני לא מכיר, או אנשים שעד היום החלפתי איתם מקסימום כמה מילות נימוסין, נלחמו לחלץ אותנו מהרכב למרות הסכנה, להרגיע את הילדים, לדברר אותי מול ניידות המשטרה ומד"א שהגיעו במהרה, ומה לא בעצם. הרבה פעמים אנחנו, כאנשים דתיים, מחלקים בני אדם לפי מידת הדתיות והמגזריות שלהם. אבל כשאתה רואה אישה עם המון קעקועים ולבוש שלא מזכיר את מאה שערים, מוסרת נפש כדי להרגיע את הילדה המבוהלת, לדבר איתה, לתת לה מים, לחבק אותה באין אמא בסביבה, ובאופן כללי להפגין אכפתיות שממיסה את הלב, אתה מבין שיש משהו עמוק יותר מחיצוניות. קוראים לזה יהלומים. נשמות ישראל. והן תמיד נמצאות, גם כשיש קליפות שמסתירות. כמובן שאין בכך כדי להקל בחשיבות הצניעות, חלילה. אבל הבנתם את הרעיון.

ושם אתה גם מבין את המובן מאליו. הרמח"ל כותב בהקדמה ל"מסילת ישרים" שדבריו ידועים לבני האדם, אבל עדיין צריכים להיזכר בהם שוב ושוב. אז כמובן שידעתי שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. שזכיתי בהורים מופלאים, באישה נהדרת, באח יקר, בילדים מתוקים ובמשפחה מורחבת עם לב מכאן ועד לקזבלנקה. ידעתי גם שאין כמו הבריאות. שכל יום הוא מתנה. אבל אחרי אירוע כזה, כשאתה מבין עד כמה אתה יקר לסובבים אותך (וזה היה החלק הכי קשה מבחינה נפשית. על עצמי לא היה אכפת לי, אבל כשראיתי כמה צער נגרם להוריי, לאשתי ולכולם – זה הכאיב לי כל פעם מחדש), ומבין שברגעים אלה היית יכול להיות מתחת לאדמה ללא ההשגחה וניסי-הניסים, ועד כמה חשוב לשמור על הבריאות ולשמור על שעות שינה וחיים ללא לחץ – כל עוד אתה לא חווה את זה בפועל, הכל נע בסקאלה שבין הסיסמאות לתובנות לא עמוקות דין. וכשדבר כזה קורה, התחושות מתחדדות עד למקסימום האפשרי. מן הסתם הן יחזרו למקומן הטבעי בשלב כזה או אחר, אבל המטרה היא לתפוס אותן בכל זאת, גם כשנגיע לשגרה השוטפת.

שחוק ככל שזה יישמע, אני מרגיש שבערב חג סוכות תשע"ז נולדתי מחדש. כל יום נוסף שקיבלתי ושאקבל, הוא מתנה שעליי לנצל אותה עד תומה. גם בעבר הייתי מכוון מטרה, ידעתי את תפקידי בעולם וניסיתי למצות את החיים באפיק התועלתי (אם יש אמירה שמקוממת אותי יותר מכל, הרי שמדובר ב"באנו לעולם כדי ליהנות. לא מעניין אותי כל השאר"). אבל כעת ההכרה מתחדדת.

החיים כל כך חשובים. הם רצופי ניסים גלויים יותר וגלויים פחות. בבתי החולים – שם שהיתי לאשפוז קצר ולסדרת בדיקות שהיו תקינות ב"ה – אנשים נלחמים על כל פיסה ודקה של חיים. כמה עומק יש באותם חיים. כמה עומק יש בנפש האדם. כמה מטרות יש לנו בעולם הזה. כמה מתנות קיבלנו מהקב"ה בכל נשימה ונשימה. למה הוא ברא את כל אלה – כדי שנתעסק ב"מה תהיה ההנאה הבאה שלי", או כדי שנחשוב ונכוון איך לממש את הייעוד שלנו בעולם? האם בגלל שחיים (בגלגול הזה לפחות) רק פעם אחת, צריכים לנצל את יעוד החיים באופן חכם ומושכל, או שמא צריכים לבזבז אותם על רדיפה חלולה אחרי תענוגות והתנתקות ממי שאמר והיה העולם? כמובן שצריכים גם ליהנות, כדי לצבור כח לעבודה האמיתית שלנו בעולם, אבל צריכים לזכור תמיד את ההיררכיה ואת סדר העדיפויות הנכון ביותר, על פי התורה. למה הקב"ה דאג שלא אנזק – כדי לפרגן לי עוד כמה טיסות לחו"ל, אייפון 7 וגלגלי מגנזיום ברכב, או שמא יש לי עדיין תפקיד בעל ערך ומשמעות אמיתיים?

התובנות האלה פעפעו בי עוד קודם, אבל עכשיו הן חדות ומוחשיות יותר. החיים הופכים להרבה פחות מובנים מאליהם, כשאתה מתעלף על ההגה עם רגל על הגז, ויוצא בלי שריטה. החיים נראים אחרת. אבל בעיקר, הם בעיקר חיים. חיים במלוא מובן המילה.

מידע על הכותב

סיפורים קשורים

השאר תשובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *