תאיר אבודרהם: "אני בוחרת בחיים"

תאיר אבודרהם: "אני בוחרת בחיים"

הכל בראיון הזה נתן לי תחושה אחרת. למן הרגע הראשון, בו קיבלה את פניי הבחורה הצעירה עם החיוך הרחב והעיניים הטובות – שלא הפסיקה להלל ולשבח את ה' גם לאחר הניסיון הכי קשה שלה בחיים, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי שאלה אחת: מנין שואבת האלמנה בת ה-28 בלבד, את הכוחות הפנומנליים של האמונה השופעת ממנה, ואיך קרה שבאתי לחזק ויצאתי מחוזקת?

עד לפני שנה וחצי, חייה של תאיר אבודרהם (טייב לשעבר), 28, מטפלת מוסמכת מקריית שמונה – זרמו על מי מנוחות. היא עבדה בעבודה מסודרת, וחשה כמי שיש לה הכל: משפחה טובה, בריאות, חברות, ואפילו… פלח ברוחניות (שהרי חמש שנים קודם לכן, החלה להתקרב לשורשיה היהודיים – לשמור שבת, כשרות ועוד).

ואז היא הכירה את יובל אבודרהם."עוד לפני שהכרתי את יובל – הרגשתי שהגיע הזמן להתחתן", מספרת תאיר בנימה אמונית המהולה בקורטוב כאב שטרם התקהה. "כך שהשתדלתי לא לפסול, ולהיפגש עם כל מי שמכירים לי. עם יובל שוחחתי שיחה אחת בטלפון אבל, משום מה, באותה שיחה – משהו בי לא כל כך התחבר אליו".

למרות זאת, כמי שנהגה לתת צ'אנס ולא לשלול מיד, החליטה לתת לו סיכוי ולצאת לפגישה אחת. לפני היציאה לשידוך, נטלה את ספר התהלים ונשאה תפילה זכה לפני בורא עולם: "אנא ה', אם יובל הוא זיווגי משורש נשמתי והייעוד שלי – תן לי סימן שאתה שומע את תפילתי".

למרבה הפלא, נפל מבטה על הפסוק הראשון שנפתח באקראי: 'אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני'. באותו הרגע ידעה תאיר, שתשובה ברורה יותר מזו – לא תקבל, והשניים נפגשו. אלא שגם בפגישה, לא פסק היצר הרע להתל בה בתחבולותיו ושוב ושוב ניסה לשכנעה עם מסרים כמו: 'הוא לא בשבילך', 'זה לא הסגנון שלך', וכדומה. כעבור מספר ימים הצליח הייצר להביס אותה, והיא החליטה לוותר על השידוך.

כמו ידע שזו לא הולכת להיות הפעם האחרונה שיתראו, יובל מצידו לא אמר דבר. ומרגע זה, בדרך נסית לחלוטין, הרגישה אבודרהם שיד ה' מנחה אותה בחזרה אליו, מבלי משים. "התחילו להציע לי אותו מכל מיני כיוונים, ופשוט לא עזבו אותי. במשך יותר מחודש לא הפסקתי לשמוע את השם שלו".

מסתבר שאחותה הכירה את משפחתו של יובל מקרוב, ולא הסכימה לוותר. היא התעקשה שתהיה פגישה שנייה, ובה… כבר הרגישה תאיר אחרת לגמרי. "פתאום נפתחו בי כל הסכרים שהיו לפני כן, והרגשתי חיבור מסוג אחר לאדם הזה. אחרי כמה פגישות נוספות – כבר היה ברור לשנינו מה הכיוון, והתחלנו להתארגן לחתונה".

נחזור קצת אחורה – לתקופת ההיכרות הראשונית שלהם. חודש בלבד לאחר היכרותם, נפצע אביו של יובל במקום עבודתו, והובהל לאשפוז במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם, בחיפה. היו אלו ימים קשים עבור יובל, שנאלץ לתמרן בין השקעה בקשר עם תאיר, לבין נסיעות מדי שבוע בשבוע – כולל שבתות וחגים. שכן מי אם לא הבן המסור בעל הלב הרחב – יסעד את אביו, יעזור ויפיג במעט את הכאב הגדול שלו?

האב נפטר חודש לפני חתונת בנו

העתיד נראה היה פתוח ומלא הפתעות ותקווה, תפילות ושאיפות (או כך לפחות, היה נדמה בהתחלה). אלא שתחושת הלב המרנינה הזו נקטעה באחת כשאביו של יובל נפטר חודש בלבד לפני חתונתם, ולדאבון הלב – לא זכה לראות את בנו, משוש עיניו, מתחת לחופה. ועם זאת, למרות הכאב והצער, החיים נמשכו כסדרם גם אחרי מותו.

ישנה מימרה האומרת כי דווקא אשתו של אדם, היא זו המשמשת כאספקלריה המשקפת את התנהגותו עם הבריות – האם טובה היא אם לאו. אבודרהם מחזקת את המימרה הזו ומדגישה כי את הקשיים שעובר כל זוג נורמטיבי בשנה הראשונה לנישואיו, יובל והיא כלל לא חוו. שכן גם לאחר חתונתו התגלה יובל כבעל חסד אמיתי, שעשה ראשית לביתו ולאשתו. "מי כמוני יודעת איזה קושי עצום היה לו להתמודד עם החלל הגדול שנפער בחייו מאז מותו של אביו, אבל גם ברגעים היותר קשים שלו, ידע יובל איך להסתיר את הכאב מעיניי. היה לו כל כך חשוב לשמח אותי, עד כדי כך שכיום אני עצמי מעידה עליו", מוחה אבודרהם דמעה סוררת מעיניה, בעודה נושאת מבטה אל על, "שהוא זכה לקיים את מצוות הרמב"ם – 'אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו' – כהלכתה. למרות הצער שחווה בפטירת אביו, הוא עשה כל שביכולתו כדי שביתנו יהיה מאושר, ושתשרה בינינו השכינה. מעולם לא הרים עליי קולו, מעולם לא כעס. ידע לתת כבוד, ותמיד מצא דרך לעודד את רוחי ולשמח אותי. ועל זה אודה לו כל חיי".

אז כן, מסתבר שיש אנשים כאלה, שלא משנה מה עובר עליהם בחיים – הם תמיד יידעו להיות שם בשביל מישהו אחר. ולכן, גם כשהם לא נמצאים פיזית לידך, משהו מהם תמיד מרחף באוויר. תמיד מלווה אותך, לאן שלא תלך. כזה היה יובל שלה, שדווקא בשעותיו הקשות ביותר נחשפה דמותו האצילה, ביקר אמונתה ואהבת ה' שבה.

השם נתן, השם לקח – יהי שם ה' מבורך

אחרי שנת האבל על אביו, וסמוך לשנת הנישואין הראשונה שלהם, הפתיע יובל עם מתנת נישואין נחמדה: חופשה בבית מלון בירושלים. אבודרהם מצדה הפתיעה גם היא במתנה פשוטה יותר – מחברת הודיה מהודרת ובה סיכומי החוויות הנפלאות שידעה לצדו, במשך השנה שחלפה. מי היה מאמין שאותה מחברת עתידה, ימים ספורים לאחר מכן – להוות את הזיכרון היחיד שיישאר לה, ולהיחרט בראשה לעד?

החופשה נגמרה ושניהם חזרו לשגרה.

כמה ימים לאחר מכן, הרגיש יובל מיחושים נוראיים בראשו והחליט לא לצאת לעבודה. "במשך שבוע ימים, הסתובבנו ממומחה למומחה – ואף אחד לא ידע להסביר לנו ממה יובל סובל. כשמצבו ממש הורע, ירדנו למיון של בית החולים 'פוריה', בטבריה. האחות מדדה ליובל לחץ דם, רשמה שהוא סובל מלחץ דם גבוה, וזהו". אני נדרכת.

מה זאת אומרת זהו?

אבודרהם מתפרצת בבכי. "אחרי בדיקת לחץ הדם, אחות אחרת הציעה שיבצעו בדיקות כלליות, אך הרופאה המטפלת החליטה שאין צורך וחתמה על טופס שחרור,  כשבעצם שהייתה צריכה לאשפז אותו ולהתייחס ברצינות לכאבים שלו".

הכל לטובה. תאיר ביום נישואיה

ימים ספורים אחרי השחרור, בעיצומו של יום עבודה עמוס לעייפה עם טלפונים ולקוחות לחוצים – הובהל יובל בשנית אל בית החולים 'פוריה' – הפעם, על ידי עמיתו לעבודה. הסתבר כי הוא סובל ממה שמתקרא בעגה המקצועית 'דימום תוך-גולגלתי'. מפאת חומרת מצבו, איש לא פצה את פיו הפעם כשהוא הוכנס באופן בהול לבדיקות. הוחלט כי יש צורך לנתח אותו בדחיפות, אך לדאבון הלב – היה זה כבר מאוחר מדי. "למזלי, הספקתי להגיע לבית החולים ממש לפני שהכניסו את יובל לחדר הניתוח", משחזרת אבודרהם, "אבל כתוצאה מתרופות ההרגעה שקיבל, הוא לא הצליח לדבר אתי. הבטתי בעיניו ולחשתי 'אני אוהבת אותך', אבל לא תיארתי לעצמי… לא יכולתי לדעת שכך זה ייגמר".

לאחר הניתוח שרד יובל את היום וחצי הבאים, ולאחר מכן – נפטר.

תאיר מושכת נייר טישו נוסף מהקופסא שלפניה ומנגבת את הדמעות שיורדות בזו אחר זו. "לפחות הוא נפטר בידיעה שאני אוהבת אותו, ולפחות זכיתי בו למשך השנה הזו – זה גם משהו. השם נתן השם לקח, יהי שם ה' מבורך. תודה לך השם".

"אני רוצה לעבוד את ה' כמו שיובל ז"ל עבד אותו"

אנחנו מחזיקות ידיים ואני בוכה ביחד איתה. איך אפשר שלא? אילו תעצומות נפש אדירות יש בבחורה הזו – שברגעים הקשים ביותר שלה, עוד מצליחה להודות לה' על הניסיון הקשה הזה.

מאיפה הכוחות? 

"רק מה'. עכשיו, בתוך הניסיון הקשה הזה – אני מגלה את הכוחות האמיתיים שלי. אדם לא יודע כמה שהוא חזק, עד שהוא נאלץ לעמוד בניסיונות קשים, ר"ל. להיות חזקים זה משהו שטמון בטבע שלנו – נרצה או לא נרצה. וחוץ מזה, עכשיו נמדדת עבודת ה' האמיתית שלי. כן, דווקא עכשיו, אחרי שראיתי את הדוגמא הטובה ביותר, אצל מי שהייתי נשואה לו במשך שנה.

"מוזר להגיד את זה, אבל בשנת האבל על אביו – יובל כמו הכין אותי כבר למה שאצטרך להתמודד איתו, בבאות. למרות שעבר אז תקופה קשה, שכן היה מאוד קשור לאביו, הקפיד לחזק ולעודד את רוחנו בדיבורים של אמונה ואהבת השם ומעולם לא ביטא כעס כלשהו על הנהגת הבורא איתו. נהפוך הוא. דווקא אז הוא התחזק בייתר שאת בקיום המצוות – הפיץ ספרי קודש לעילוי נשמת אביו, קיים שיעורי תורה אצלנו בבית, תרם לשיפוץ בית הכנסת השכונתי ועוד.

"היום, אני מרגישה שהשם פונה אליי ומדבר אתי בניסיון שלי ואומר לי: 'תאיר, את זוכרת איך שיובל התמודד עם האבל שלו בגבורה ובאמונה? לא סתם נתתי לך לראות כיצד מתמודד אדם מאמין עם אבל. המטרה הייתה ללמד אותך את השיעור שתצטרכי ליישם בעצמך, כי עוד מעט – אני לוקח לך את יובל לתמיד'. הייתה לי הדוגמא הכי טובה, אז למה שלא אלך בעקבותיו ואמשיך לקדש שם שמיים?", היא אומרת.

מתפללת לעשות את רצון ה' – עם כל הקשיים והכאב

לפתע מבטה נישא אל על. מצועף ושברירי, וכמו נזרק אל נקודה רחוקה ממחוזות הכאב של העולם הזה. "עם כל הקשיים והכאב, שזה משהו שמלווה אותך כל החיים", היא אומרת מהורהרת, "הייתי רוצה ללכת תמיד בדרך ה'. כי כשאתה עם ה' בניסיונות שלך, זה כמו לקחת את הכאב, להשקות אותו  ולהצמיח ממנו משהו אחר. אני מתפללת לעמוד בניסיון כדי להעלות עצמי ברוחניות ואם אצליח להעלות עוד כמה ביחד אתי – יהא זה שכרי".'

אני מתפעלת, אך תאיר ממהרת לצנן את התלהבותי: "אל תחזיק טובה לעצמך – כי לכך נוצרת", היא אומרת בנימה ענוותנית שאינה משתמעת לשני פנים, "אם יש לי אפשרות לקחת את המוות של בעלי, ולהצמיח ממנו חיזוק רוחני לעם ישראל, אז זה מה שאני מאחלת לעצמי. יובל לא יישכח ממני לעולם ותמיד יהיה חלק ממני ומהנשמה שלי. היום אני מבינה שה' השאיל לי אותו לתקופה קצרה וכעת הוא רוצה שאזכור את התקופה הזו ואפיק ממנה את המיטב".

ומה עכשיו – על מה את מתפללת ומייחלת שיקרה בחייך?

"כיום אני מנסה לדבוק בכל כוחי במה שיובל לימד אותי – אפשר לבכות לפעמים, אפשר לא להבין, אפשר להרגיש רפיון – אבל שהלב תמיד ילך אחרי בורא עולם, כי אין משהו אחר. לפני שהכרתי את יובל התפללתי על זיווג. כשהכרתי אותו התפללתי על פוריות ועל דברים גשמיים כמו פרנסה. היום – אני מתפללת לעשות את רצון ה'. להיות אלמנה בגיל 288 זה לא רק להתמודד עם מצב של להיות אלמנה, אלא להתמודד עם הכל יחד – עם השאלות והפחדים, הלבטים והמחשבות. ואני בפירוש לא יכולה להגיד לך שאין לי נפילות לפעמים. אני כן מרשה לעצמי ליפול, לכעוס, לבכות. אבל אני לא מרשה לנשמה וללב שלי ליפול. הם מכוונים כל הזמן אל ה', ומספרים לו בכל רגע ורגע את מה שעובר עליי. במקום ליפול לרחמים עצמיים ולשאלות חסרות שחר של 'למה זה קרה דווקא לי', אני בוחרת בחיים ובאמונה. זה המעט שדרכו אני יכולה להודות ליובל, על השיעור החשוב שלמדתי ממנו בחיים: לא הכל טוב – אבל הכל לטובה".

פורסם לראשונה באתר "הידברות"

מידע על הכותב

סיפורים קשורים

השאר תשובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *