אפשר לומר שמי שלא הכיר אותי באופן אישי, די הופתע לראות אותי חמוש בכיפה וציצית. בצדק. מה לרקדן ומורה למחול, אחד שהופיע בטלביזיה ובאי אילו פסטיבלים, פרסומות וכו’ וכו’ וליהדות? במילים שלמטה, אנסה להסביר…
ראשית, אדגיש שכמובן הכיפה והציצית ודאי לא הן שעושות את היהודי ליהודי, ואני מקווה שבעזרת סיפורי, אצליח להסביר מה כן. לדעתי כמובן.
את רוב ילדותי המוקדמת העברתי כמו כל ילד ממוצע. כדורגל, כדורסל וכו’, חיי חברה של אחרי בית ספר… אתם יודעים.
אל עולם הריקוד הגעתי ממש במקרה. בעודי תלמיד כתה ח’, משוטט לי בין כותלי בית הספר, ניגשת אלי נערה חיננית ומספרת שהיא רוקדת בלהקת המחול העירונית, ושהם ממש אוטוטו טסים לבולגריה עם הלהקה, וחסרים להם בנים ושזה ממש יכול לעזור אם אני אבוא… כן כן בטח, ממש מעניין אותי עכשיו גם הריקודים האלה.. אבל זו אחלה הזדמנות לטוס לחול. אז הלכתי. תוך הבנה מוחלטת שברגע שנוחתים חזרה בארץ אני מנפנף למוזרים האלה לשלום… כמו שאתם מבינים זה לא קרה. הסתבר שזה מצא חן בעיני, וכשראיתי רקדנים ברמה קצת יותר גבוהה זה כבר בכלל עניין אותי. ומשם זה התגלגל למחול מקצועי. וכדי לא לסטות מהנושא החשוב יותר אספר בקצרה שהגעתי ללהקות מחול מובילות, הייתי “רקדן מצטיין” בצבא, והשתתפתי בתכנית הטלביזיה “נולד לרקוד” ובכל מיני פרסומות וטקסים וכו’ וכו’.
המפגש הראשון שלי עם הדת, היה עוד לפני שהתחלתי לרקוד, והוא היה די טראומתי. יצא לי לשמוע מספר שיחות בין “דתי” ל”חילוני” ובגללן, בצורה מפחידה, ציירתי את הדת כמערכת של איסורים ומגבלות, ושל “תעשה כך וכך, אחרת אוי ואבוי לך”…
למרות זאת, במשך כל חיי הרגשתי את הקשר המיוחד עם אלוקים, אך די פחדתי מלעשות משהו בנידון מלבד לבקש ממנו דברים מדי פעם כשהייתי צריך…
במשך כל עיסוקיי כרקדן, כמעט בכל יום מצאתי פינה חשוכה במקומות הללו, שמתנהלת בצורה כל כך שיקרית, לא תואמת מציאות, ולעיתים לא רחוקות גם אכזרית. שדי ברור לכל בר דעת שיסתכל מהצד, שפשוט משחיתה את הנשמות של כל מי שמעיז להכניס לשם את האף. היה לי ברור מאוד שבשביל להצליח בתחום הזה באופן שהייתי רוצה, הייתי בהחלט צריך לוותר על חלקים נכבדים מאוד מהצלם האנושי שבי, וזה בהחלט דבר שלא רציתי לעשות. אז באופן טבעי הצטמצמו עיסוקיי בתחום להוראת מחול, ולהופעות בודדות במסגרות מאוד מסויימות.
עניינים אלו ודומים להם, חייבו אותי להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שבוודאי יש אפשרות לנצל את כל המערכת הזאת שנקראת “בן אדם” בצורה יעילה הרבה יותר… והבנתי את זה. לא היה לי ספק בזה כבר די מזמן. אך כמו אדם שמעשן, ויודע שזה לא בריא אך עדיין לא מפסיק לעשן, חייתי עם הידיעה הזאת, שאפשר ואפילו חייב אחרת, ולא עשיתי איתה יותר מדי…
אז מה קרה?
בערך בגיל 21 אמא שלי קנתה לי סט תפילין חדש, בין היתר מתוך דאגה על זה שקניתי אופנוע כבד באותה תקופה, והחלטתי לתת לזה צ’אנס. ובאמת, בלי שום סיבה נראית לעין לכאורה, התגלגלו הדברים לכך שהפסקתי לצאת לבלות בשישי, ואח”כ הפסקתי לנסוע בשבת, וללכת לבית הכנסת בערבי שישי ולשיעורי תורה פה ושם…
מכאן למדתי, שיש המון צדדים להתחבר לדת מצד הדת עצמה, ולא רק מצד “למה לא להיות חילוני” [שלזה כשלעצמו בהחלט יש הרבה סיבות בעייני…] ושהדת והקרבה לבורא היא ללא ספק כח שמקנה לך כלים להתמודד עם החיים בצורה הטובה ביותר. ולראיה הרגשתי רגוע הרבה יותר, מתבונן, חושב ומבין…
בעיקר משכה אותי הגישה היהודית ליחסים שבין בני אדם בכלל, ובפרט בין גבר לאשה. פשוט מצאתי את המערכת שמגדירה הכי טובה מה זה איש ומה זה אישה.
למרות זאת, בעצת היצר, עדיין לא הצלחתי ליישם את הדברים הלכה למעשה. לא הבנתי מה אני צריך לא להתערבב יותר מדי עם נשים ולשמור נגיעה, מה צריך כיפה וכל מיני דברים כאלה.. בקיצור, חשבתי שאני יכול לשלב בין הדברים ולהיות “דתילוני”. לא עבר זמן רב והשלוב הכושל בין הקודש לחול כשל, היצר נצח, ומצאתי את עצמי יותר “גרוע” ממה שהייתי לפני שכל זה התחיל…
רצה הקב”ה שאני אבין כנראה שאני צריך להיות במקום אחר, אז נשלחתי לעוד “סיבוב” [לא ארוך כ”כ, לשמחתי] באיזורי החול… בתקופה הקצרה הזאת זכיתי להבין כמה מדומיין העולם יכול להיות, ושיש אמת אחת. אחת בלבד. ואם אני אתעלם ממנה, זה לא ישנה אותה. זה “פתרון” זמני בלבד. ובאמת נחשפתי לא מעט למשפט “כל אחד והאמת שלו” מפי הרבה מאוד אנשים. ואם נסתכל על זה רגע ברצינות, נבין שהמשפט התואם יותר למה שההגדרה הזאת מנסה להגיד הוא “כל אחד והשקר שלו”. ואני אסביר:
לדעתי צבע סגול הוא צבע יפה, ולדעת שמעון, הוא לא יפה. אז אפשר להבין את המושג “האמת שלי” אבל זו לא בדיוק הגדרת אמת. אלא הגדרת העדפה. אני מעדיף באמת. אבל זו העדפה.
לעומת זאת, אם שמעון ואני נשב בחדר סגור, ויכנס מישהו רטוב מכף רגל ועד ראש, ויגיד שבחוץ גשם סוער, ואני אבחר להאמין לו, ושמעון לא יאמין? אחד מאיתנו בבעיה לא? הוא יצא לבוש קצרים, ואני
אצא עם מעיל, כפפות ומטריה… אז אם באמת יש גשם, ה”אמת” שלו לא תעזור לו, הוא בכל זאת ירטב [במקרה הטוב].
אז בטח כבר קישרתם נכון לבדכם… אם יש אלוקים [מה שאני מניח שברור לכל מי שקורא את השורות האלה], ויש תורה אמיתית שניתנה מידו, אז ודאי שהיא תקפה כלפי וכלפי שמעון. לא משנה מי מאמין במה. ותכליתה של תורה זו, היא בראש ובראשונה להטיב עמנו. לוקח לנו זמן להבין את זה, אבל יש לנו הזדמנות לקבל הדרכה אחד על אחד ממי שיצר פה את הכל, ויודע איך הדברים מתנהלים. ואם נלך בדרך הזאת ודאי שיהיה לנו טוב. וטוב אמיתי, לא כמו במושגים שלנו, שהטוב תלויי בעיקר ברצונות שלנו. אני רוצה משהו [בדרך כלל גם זה רצון של מישהו אחר, כי ככה החברה מכתיבה], ואם יש לי אותו, אז טוב. ואם אין- לא טוב. מי אמר?
התחברות נוספת ועוצמתית מאוד לבורא, זכיתי להשיג בזכות המצלמה שלי… בשלב כלשהו התחלתי לצאת ולצלם נופים ובעלי חיים, ומבעד לעדשה התחלתי לתפוס כמה שאני לא תופס… איזו מדהימה הבריאה, כמה חכמה יש בה וכמה מורכבות, שאם בן אדם יתבונן ברצינות לרגע אחד בטבע, או אפילו בגופו שלו, הוא יזכה לראות באופן ממשי את יד האלוקים. ועל דרך ההתחברות הזו אני ממליץ בחום.
אז הדברים התגלגלו לכך שהתחלתי להסתובב עם כיפה קטנה בכיס. והיא עשתה את הדרך מהכיס לראש בכל פעם שרציתי לברך וחזרה משם לכיס. אחרי שמיצתי את ההתחבאות הזאת, החלטתי לקנות ציצית, ואז, במהלך “אמיץ”, הכיפה נשארה קבוע על הראש…
עם ה”לוק החדש” היה לי מאוד קשה להתגבר וללכת למקום עבודתי אז- סטודיו למחול. בעזרת הרב דרורי שליט”א, שתמך בי רבות במהלך כל הדרך הזאת, התגברתי על הפחד והחשש, והופתעתי לגלות שווקא הנושא מעורר עניין חיובי בקרב התלמידות שלי, וזכיתי לשיחות עמוקות איתן בנושא, ואני מקווה שבעזרת השם אפילו חיזקתי אחת או שתיים. מכל מקום, דרך התלמידות הצעירות, זכיתי להבין שבהחלט אני במקום הנכון, מכיוון שהן הזדהו עם כל הדברים שהסברתי שגרמו לי לעשות את הצעד…
וכמובן, בכל הסיפור הזה, יש עניין אחד משמעותי מאוד, מתנה ענקית בהחלט- השבת. ניסיתי לא מעט לשמור את השבת “בהדרגה”. כל פעם להוסיף משהו קטן. זה לא כל כך הצליח. עד שיום שישי אחד, אמרתי לעצמי “את השבת הזאת אני שומר קומפלט”.ופשוט ככה היה. הלכתי לכל התפילות של שבת, אכלתי בכל הסעודות, ולא הדלקתי או כיביתי כלום :]. וברוך השם, מאותה שבת, כך עברו אצלי כל השבתות עד היום, ובעזרת השם יעברו עד עולם…
חשוב להדגיש שזה שככה הצליח לי, לא בהכרח אומר שזה יצליח למישהו אחר, ואולי עדיף לו להתחיל לאט לאט.
אז בלי לחץ של אף אחד, התחלתי לאט לאט לפרוש מעיסוקי שלא כל כך תואמים את התפיסה החדשה, פשוט כי זה כבר הרגיש לא קשור. הפסקתי ללמד נשים, ולרקוד באופן מעורב, ולהשתדל להמנע ממראות לא צנועים וכו’ וכו’… ובגלל שזכיתי לסביבה תומכת, שעזרה לי להתחבר בראש ובראשונה לעצמי ולא לאף אחד אחר, הדברים באו מתוך עצמי, ולא היו קשים כמו שהיה נדמה שיהיו.
היום אני עובד עם קבוצות נערים במועדון “אורייתא” שנמצא בבית ונקובר, מצלם לא מעט, ומשתדל ללמוד כמה שיותר תורה בכל מיני מסגרות, בין היתר בישיבת ההסדר כאן בקרית שמונה, וכמובן משתדל להתחזק כל יום עוד ועוד…
לסיום אספר שעם ההפתעה שאנשים הופתעו לראות אותי משתנה כך מול עיניהם, נתקלתי בהרבה אנשים שפרגנו ואמרו “הלוואי והייתי מסוגל”. אז אם יש מישהו מבין הקרואים, שמרגיש ככה, שהוא יודע ורוצה, אבל לא מסוגל, אני מבקש לצעוק אל ליבו שיזכור: לפני ואחרי הכל, מדובר פה בחיים שלך. וצריך להבין שלא חייב להיות רב אם חוזרים בתשובה. וכל מעשה טוב קטן שווה המון. אפילו אם הוא מוקף ברבה מעשים פחות טובים. ואנחנו רואים בכל רגע שהקב”ה נמצא ומשגיח, אז ודאי מי שבוחר בדרכו, מעמיד לצידו באופן אוטומטי את השם יתברך, וכשמלך מלכי המלכים לצידך, יש מישהו שיכול לערער אותך?
תודה שהקדשתם מזמנכם, משה גבאי.
אני אשמח לתגובות, שאלות או בקשת עצות במייל moshiko.g@gmail.com
