באתר “רב צעיר” סיפור שהתרחש לפני מספר שנים, בקהילה בארצות הברית בו נמאס לרב קהילה מהפטפוט הבלתי נגמר במהלך תפילות השבת בבית הכנסת שלו. הוא החליט לקום ולעשות מעשה. לפני הימים הנוראים, בזמן שהגבאים מחלקים לחברי הקהילה דפים ובהם הסבר על האפשרות לקנות מקום לתפילות הימים הנוראים, חילק גם הוא דף לכל המתפללים. בדף היה כתוב בערך כך: “כחבר בקהילה אני ער לרעש שנוצר כתוצאה מדיבורים, אני מעוניין לשנות את המצב, ולכן מעתה אני מתחייב להימנע מלדבר במהלך התפילה”. הרב פנה בשיחה לחברי הקהילה וביקש מכל מי שנושא הרעש בתפילה מטריד אותו, לחתום על הטופס ולהחזיר לו את הטופס. כעבור כמה ימים נתלתה על לוח המודעות רשימה של החותמים. לאחר שבוע אחד הרשימה כללה פחות ממחצית מחברי הקהילה, אך לאחר שהרב הזכיר את הנושא כמה פעמים ולאחר שאנשים ראו שחבריהם חתמו על ההצהרה, עלה המספר ליותר מתשעים אחוז מהמתפללים הקבועים באותו בית כנסת. יחד עם עליית מספר החותמים ירדה רמת הרעש בתפילה עד שהתפילה התנהלה בשקט מופתי.
הסיפור הזה פורסם בשעתו באינטרנט באתרים יהודיים בארצות הברית, ועורר דיונים נרחבים. חלק מהמתנגדים טענו שזה לא יחזיק להרבה זמן.
האמת שאינני יודע מה המצב היום באותו קהילה, אך אם הטענה הזו צודקת והמצב חזר לקדמותו, קשה לומר שאין רווח גם בשיפור לזמן מה, גם אם השיפור לא מחזיק מעמד לעולם. מתנגדים אחרים טענו שהמהלך של הרב אמנם משפר את איכות התפילה, אך זה בא על חשבון הרגשת הביתיות של חברי הקהילה. כלומר, בהנחה שיש אחוז מסוים של חברים המגיעים לבית הכנסת כשבראש מעייניהם החיבור החברתי שהם חשים בבית הכנסת, מהלך שיבטל לחלוטין את האפשרות להתרועע יגרום בעקיפין למספר אנשים לירידה במוטיבציה להגיע לתפילה. יהיו שיאמרו מן הסתם, שאם אותם אנשים אינם באים לבית הכנסת להתפלל עדיף שלא יבואו כלל, אך קביעה זו אינה כל כך פשוטה. החיבור לבית הכנסת, במיוחד בחו”ל, הוא חיבור לחיים יהודיים לא רק עבור אב המשפחה אלא עבור כל בני המשפחה. התרחקות של כל אדם מבית הכנסת, מאיזה סיבה שתהיה, יכולה להיות בכייה לדורות.
תכל’ס, למה לדבר?
כל מי שביקר אי פעם בבית כנסת מכיר בוודאי את השלט הקלאסי המוכר “נא לא לדבר בזמן התפילה וקריאת התורה”. במקרים אחרים יש כיתובים מתוחכמים יותר, כמו “אם באת לבית הכנסת כדי לדבר, לאן תלך כדי להתפלל?”. במקורות יש אפילו אזהרות חמורות לכל מי שמפטפט במקום: הזוהר אומר שלמי שמדבר בבית הכנסת אין חלק באלוקי ישראל, חז”ל אומרים שאחד הדברים המאריכים את הגלות הוא אנשים שמדברים דברים בטלים בזמן התפילה, וכן הלאה.
ארגון “הידברות” פרסם סרטון יפהפה בו הרב אלי עמר מסביר לעומק, בנחת ובהיגיון רב למה לא צריך שיהיו דיבורים בבית הכנסת, מלבד התפילה. הרב אמר כתב: “קח למשל אדם שמגיע לבית המשפט כי הוא מעוניין להיות נוכח בדיון, והוא צופה מהצד. אם הנייד שלו מצלצל בטעות, הוא עלול במקרה הטוב להיקנס ב-500 שקלים, ובמקרה הרע לקבל עד שנה מאסר בגין זילות בית המשפט. ככה זה, אדם צריך להתנהג כראוי במקום שבו הוא נמצא. בבית הכנסת לא מדובר רק על חוקים שקבעו בני אדם, אלא על כללי הכבוד לאלוקים. יש אנשים שבמקום להתפלל מדברים על כדורגל, פוליטיקה וענייני חול, והופכים את בית הכנסת למקום מפגש חברתי. כמובן שצריכים לפתוח את הפה רק לעניינים של קדושה. זה נקרא ‘מורא המקדש’. אם אדם מגיע לבית האלוקים ומדבר בו דיבורים בטלים עם חבריו, למה בכלל באת? הכותרת ההלכתית היא ‘את מקדשי תיראו’ מלשון יראה. בשולחן ערוך נפסק להלכה שאפילו לתלמיד חכם שנמצא כל היום בבית הכנסת אסור לדבר דברים בטלים. גם כשעכשיו התקשרת אליי לצורך הכתבה, הייתי בבית הכנסת ויצאתי על מנת לדבר, למרות שמדובר בדברי תורה”.
בתיאטרון הייתם מעירים לשכן?
תחשבו על זה. אם הייתם הולכים להצגה בתיאטרון ומישהו היה יושב לידכם ומפטפט ללא בלי הפסקה, בוודאי שהייתם מעירים לו, הרי לא רק שהוא פוגע בכם, הוא פוגע בסביבה, בשחקנים, בתרבות ובהצגה, ולכן אין סיבה לא לעשות זאת אם מדובר בתפילה או בקריאת התורה. מצד שני, כולנו מעוניינים שכמה שיותר אנשים יבואו לראות את ה”הצגה” בבית הכנסת. לכן, אם מעירים לאדם צריך שזה יהיה בנחת, ואם רוצים שזה יהיה גם אפקטיבי לאורך זמן, צריך “לתפוס” אותו אחרי התפילה ולהסביר לו בנחת, לדבר ללב, להגיון ולנשמה היהודית ולהסביר לו שזה מצוין שהוא מגיע לבית הכנסת, אך יש כאן כללים וגם אותם צריכים לכבד.
מעשה ראוי
לאחרונה מופצים בבתי הכנסת בעיר פלאיירים עם פרסומים המגבירים את המודעות בנושא האיסור של דיבור בבית הכנסת. זהו מעשה מבורך וראוי, וכדאי שכל אחד מאיתנו יקרה את התוכן שוב ושוב ויפנים ויישם אותו.
