הרב יפתח סופר – פרשת יתרו (וידאו ומאמרים)

הרב יפתח סופר – פרשת יתרו (וידאו ומאמרים)

 

אם יצאת כמו שנכנסת, בשביל מה נכנסת?
(פי”ח פ”א)
וישמע יתרו כהן מדין וגו’.
וידועה השאלה, וכי רק יתרו שמע והלא כל העולם שמע כמו שכתוב שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וכו’. וא”כ למה התורה מדגישה וישמע יתרו? ועל זה עונה רש”י הקדוש ומפרש מה שמועה שמע ובא דהיינו כשאדם שומע ניסים גדולים ולא עושה תשובה אלא רק מתרגז כמו אומות העולם, כאילו לא שמע ומי זה נקרא באמת שכן שמע זה רק אדם שעשה דבר טוב עם מה שהוא שמע, שזה יתרו ששמע ובא לעשות תשובה, ואם נכנסת לביהכ”נ ויצאת כמו שנכנסת אז בשביל מה נכנסת?

אל תגיד מחר פן יהיה מאוחר
(פי”ח פ”א)
וישמע יתרו.
פירש רש”י ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ע”כ. יש לשאול וכי קריעת ים סוף לבד זה לא מספיק והרי כל המים שבעולם נבקעו וכל שבט ושבט היה לו שביל מיוחד כמו שנאמר הגוזר ים סוף לגזרים. ואם כן מה הוסיפה מלחמת עמלק שלולא היא יתרו לא היה מתגייר? אלא יתרו תמיד רצה לקום ולעשות מעשה עם עצמו ולהתגייר רק שהיצר הרע היה אומר לו עוד מעט יש זמן הרי אתה במעמד גבוה מאוד אתה כהן מדין תחכה לפנסיה וכדומה.
אבל כשיתרו שמע על קריעת ים סוף חשב שזהו! הגאולה השלימה הגיעה לעם ישראל ואין מקבלים גרים לימות המשיח. ולכן הצטער צער גדול איך הוא שמע ליצר הרע ולא התגייר, והנה הוא שומע בינתיים על מלחמת עמלק וכאשר ירים ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. אמר יתרו אם עמלק גובר קצת על ישראל זה סימן שזה לא הגאולה הסופית ומיד רץ להתגייר ולעשות תשובה. ומה שאנו לומדים מזה כמובן זה לא לדחות את השעה ואם אתה יכול עכשיו לעשות תשובה תעשה אל תגיד אחר כך כי אנחנו היום ממש בפתח הגאולה השלימה ושלא נמצא את עצמינו בלי גאולה ח”ו. ויהי רצון שלא ידח ממנו נדח וכל ישראל יזכו לגאולה השלימה אמן כן יהי רצון.

מלך לשנה
(פי”ח פג”ד)
ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר כי אלוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה ע”כ.
אור החיים הקדוש מקשה והרי ההצלה מחרב פרעה היה קודם לזה שהוא היה בארץ נכריה? ועונה אוה”ח שמה שאמר משה רבינו גר הייתי בארץ נכריה כוונתו שארץ נכריה זה כל העולם הזה ואני בעצם רק גר כאן ולא קבוע אלא עראי ולהזכיר לעצמו את זה כל הזמן. וזה קדם להצלתו מחרב פרעה .
ומשל לאיזה אדם שירד בנמל באחת המדינות בעולם והנה הוא שומע איזה אדם קורא לו ושואל אותו אם הוא רוצה להיות מלך על מדינה ענקית? ומיד אמר כן ודאי ועשו לכבודו שטיח אדום וקבלת פנים מלכותית. וכולם מריעים לו עד שנכנס לארמון המלוכה והיה שם כל היום מטייל ואוכל ושותה ונהנה, כך במשך כל השנה. והנה לאחר שנה באו שני שוטרים אליו ואמרו לו הנה הבגדים שלך הישנים תלבש אותם אתה בא איתנו. אבל אני מלך, איך אתם מדברים אלי? אתה מלך לשנה בלבד וזה נגמר. ולקחו אותו משם לאיזה אי בלב ים והוא ראה שם עוד איזה עשרים כמוהו ששיקרו עליהם.
מיד אחר כך הלכו אנשי המדינה משם לנמל כהרגלם ושוב פעם שאלו אדם אם הוא רוצה להיות מלך וכמובן שהוא הסכים והגיע לארמון המלוכה אלא שזה היה קצת יותר חשדן ואמר לאחד המשרתים אם תגלה לי מה הולך פה אני יכפיל לך את המשכורת. לחש לו המשרת באוזן ‘מה שאני אומר לך עכשיו זהו סוד גדול מאוד כאן בממשלה ואסור שיוודע לאף אדם שסיפרתי לך זאת – אתה מלך לשנה’. כששמע זאת האיש הרים טלפון לאשתו ואמר לה שתסע לשווייץ ותפתח חשבון בבנק כי הוא הולך להעביר לשם המון כסף וכבר למחרת המלך החדש החל למכור מפעלים ובתי חרושת של המדינה ואת כל הכסף כמובן שלח לשוויץ ולקראת סוף השנה ברח לשוויץ וחי שם כמו מלך כל החיים.
והנמשל הוא שהאדם יורד לעוה”ז ואוכל ושותה ומטייל ורץ אחר התענוגים וההנאות הרגעיים ואינו מתבונן בתכלית החיים, למרות שהוא רואה כל שבוע מודעת אבל של אדם אחר ושגם שלו בדרך רק אין מקום לכולם ביחד, עד שמגיע יומו האחרון ואז הוא צועק את צעקת חייו ואומר אבל בניתי כבר בית יפה ויש גם מכונית ואשה וילדים תשאירו אותי פה אני לא רוצה לצאת מעוה”ז, אבל זה לא עוזר לו, ולעומתו בא אדם פיקח ומבין שהעולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין ופותח חשבון אצל בורא עולם והולך בדרך ה’ ועליו נאמר ותשחק ליום אחרון.

הגוף והנשמה
(פי”ח פג”ד)
שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר כי אלוהי וגו’ ויצילני מחרב פרעה ע”כ.
אע”פ שלפי הפשט הצלת משה רבינו ע”ה מחרב פרעה היתה לפני שהוא היה גר בארץ נכריה, מכל מקום קרא משה רבינו את הראשון על זה שהוא נשאר שלם בתורתו גם בארץ נכר, כי זה יותר חשוב מזה שהוא ניצל מחרב פרעה כי להנצל מחרב פרעה זה להציל את הגוף ולהישאר ירא שמים גם באמריקה זה להציל את הנשמה וזה יותר חשוב.
וכמו שבפורים לא אומרים הלל ממש ובמגילה שקוראים זה כמו ההלל, ואילו בחנוכה קוראים הלל גמור עם ברכה כי בפורים רצו להשמיד את הגוף ואילו בחנוכה רצו להשמיד את הנשמה, ולכן הודאה על הנשמה צריכה להיות החזקה יותר, וכמו שמסיים דוד המלך את ספר התהלים בפסוק כל הנשמה תהלל יה הללויה.

בניך אלו תלמידיך
(פי”ח פג”ד)
שם האחד גרשום וגו’ ושם האחד אליעזר.
לכאורה היה צריך לומר ושם השני אליעזר? אלא לומדים מכאן יסוד גדול שמשה רבינו התייחס לבניו בשווה ולא ח”ו שזה סוג א’ וזה סוג ב’. אלא שניהם סוג א’ כיוון שכשאדם רואה שמתייחסים אליו שהוא סוג א’ ממילא הוא מנסה להראות בכל כוחו שהוא באמת סוג א’ ומתעלה בעבודת ה’ וכמו שהגמרא בברכות מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שהיה חולה מאוד כיון שנכנסו התלמידים שלו התחיל לבכות עי”ש.
והרב אליהו לופיאן זצ”ל שואל למה רק שתלמידיו נכנסו הוא פרץ בבכי וכי מה זה, הצגה לעיני התלמידים? וגם דמעות יוצאים מהלב! ואם כן מה גרם לרבי יוחנן בן זכאי לבכות? ועונה הרב, שלפני שתלמידיו באו לבקרו הוא עשה חשבון נפש לגבי עצמו וראה שהכל בסדר. אבל כשנכנסו התלמידים שלו הוא חשב בליבו שאולי לא כיבדם כראוי ולאחד הוא התייחס יותר מהשני ולכן הוא בכה.

צמאון לתורה
(פי”ח פ”ה)
ויבא יתרו וגו’ אל המדבר וגו’
פירש רש”י אף אנו יודעים שבמדבר היה אלא בשבחו של יתרו דיבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה ע”כ.
ומהדברים הללו נלמד שככל שיותר קשה לנו במצוה מסוימת. שם בעצם אנחנו צריכים להתאמץ שהרי כל תג ותג ר”ע היה דורש על זה תלי תלים של הלכות וכ”ש על אות וכאן אנו רואים שהתורה הקדושה הוסיפה שני מילים. ‘ אל המדבר’ שכבר ידענו שבני ישראל היו במדבר אלא רק בשביל לשבח ולפאר את יתרו שלמרות הקושי הגדול, שהוא חי לו בוילה יוקרתית עם כבוד גדול וצריך לבוא למדבר שממה רק בשביל התורה וכן אנו נלמד מזה שלפעמים בשביל מצוה צריך לוותר על כל מיני דברים השם יתברך ודאי יחזיר לאדם את הכל.

תנו כבוד לתורה
(פי”ח פ”ז)
ויצא משה לקראת חותנו וגו’.
אומר רש”י כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה שהרי אם משה רבינו יצא אזי גם אהרון ונדב ואביהוא ושבעים זקנים וכל עם ישראל עד כאן, וכן שמשה משתחוה מסתמא כל העם השתחוה ליתרו ורצה כאן הקב”ה ללמדינו שהרי יתרו היה אחד היועצים החשובים של פרעה מלך מצרים וכן שהוא כהן מדין ובעל כבוד גדול ומעמד בכיר.
אמר יתרו בליבו זהו נגמר הכבוד מי יודע אם בכלל משה רבינו ירצה לקבל אותי ולצאת בשבילי, [כמו שרש”י הסביר שיתרו אמר לו אם אין אתה יוצא בשבילי צא בשביל אשתך ובניך] אבל אנו רואים שלא רק שלא נגמר הכבוד אלא מתווסף שאם עד עכשיו כבדו אותו אומות העולם, שנאמר עליהם ‘הן גויים כמר מדלי’ דהיינו כשאדם שואב מים נדבקת טיפות מים בתחתית זה מה שהם שווים וכן וכשחק [שזה החלודה] מאזנים נחשבו במקום זה עכשיו העם המובחר והקדוש ביותר בעולם שהם בני ישראל יוצאים לקראתו ומשתחוים לו, וכן אם עד עכשיו היית אחד מיועצי פרעה עכשיו אתה תייעץ עצה חכמה למשה רבינו והקב”ה הסכים שהעצה הזו נכונה. ומכל זה נלמד אנו שאין מה לפחד מלהתקרב עוד קצת לאבינו שבשמים שרק טוב יצא לנו מזה.

את אחי אנוכי מבקש
(פי”ח פ”ח)
ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה’ לפרעה ולמצרים את כל התלאה אשר מצאתם בדרך וגו’.
פירש רש”י ויספר משה לחותנו למשוך את לבו לקרבו לתורה עד כאן. והדברים מפליאים עד מאוד שהרי משה רבינו היה הכי עסוק בעולם, כמו שאנו רואים בהמשך שמשה יושב ודן ומלמד את העם כולו מבוקר ועד הערב ואין לו זמן כלל. ופתאום כאן יש למשה את כל הזמן שבעולם והוא נכנס עם יתרו לאוהל. ומספר לו את כל התלאה וכו’ וכי משה לא יכל למנות שליח במקומו שיספר את הדברים ליתרו?
אלא כאן אנו רואים מה עיקר העיקרים שהיהודי צריך לעשות שזה לקרב ולהחזיר בתשובה את מי שהוא יכול, גם אם זה על חשבון של דף גמרא או אפילו מסכת שלימה כי מי לנו גדול ממשה רבינו שעוזב הכל רק בשביל למשוך את לבו של יתרו לתורה.
והגמ’ [עירובין נד:] מספרת על רבי פרידא מגדולי התנאים שהיה לו תלמיד שהיה צריך ללמדו ארבע מאות פעם כל דבר כדי שיבין. והנה יום אחד קראו לרבי פרידא שיבוא לאיזה דבר מצוה. באמצע שהוא היה מלמד את התלמיד הזה. וכשסיים את כל הארבע מאות פעם הוא ראה שהפעם התלמיד לא הבין כיון שכל רגע הוא חשב שהרב יקום וילך.
אמר לו רבי פרידא תן דעתך ותקשיב כי אני מסביר לך עכשיו עוד ארבע מאות פעם וכן היה עד שהתלמיד הבין. ויצאה בת קול משמים ואמרה לרבי פרידא מה אתה רוצה שאתה וכל הדור תזכו לחיי העולם הבא או שאתה תחיה ארבע מאות שנה. אמר רבי פרידא אני רוצה שאני והדור נזכה לחיי עולם הבא. אמר הקב”ה תנו לו זו וזו. עד כאן המעשה.
ולכאורה למה רק היום יצאה בת קול משמים הרי כל יום הוא היה מלמד אותו ארבע מאות פעם? וכן שבת קול יצאה היום היה צריך לתת לו שמונה מאות פעם?
אלא לומדים מכאן שאתה צריך ללמד את התלמיד עד שהוא יבין שהרי מי ברא לו את המוח הזה זה הקב”ה. והקב”ה גם ציוה עליך ללמדו תורה שנאמר תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. שהתורה היא מורשה לכל יהודי גם אם הוא מבין רק אחר ארבע מאות פעם. ולכן זה שרבי פרידא לימדו כל יום ארבע מאות פעם לא יתנו לו על זה שכר גדול כל כך גם בעולם הזה כי הוא עשה את הדין.
אבל כשהוא לימדו ארבע מאות פעם והתלמיד הוא זה שלא הקשיב ואף על פי כן חזר לו רבי פרידא שוב ארבע מאות פעם, זה כבר לפנים ולפנים משורת הדין [ומה שלתלמיד לא יצאה בת קול אומרים בדרך מליצה שאם היא היתה יוצאת בשבילו היתה צריכה לחזור ארבע מאות פעם].
ומה שאנו נלמד מכל זה הוא כמה צריך להשקיע בקירוב אחינו הטועים והתועים לאבינו שבשמים שהרי ודאי שלרבי פרידא היו עוד המון תלמידים שהבינו תיכף ומיד את הסוגיא וזה הרבה יותר נוח ללמד אותם ולהתקדם הלאה מאשר לחזור על אותה הלכה ארבע מאות פעם. אבל הוא ידע שאם התלמיד הזה לא ילמד את התורה מי יודע אם הוא ישמור תורה ומצוות וזו השקעה הכי בטוחה.

המנה הבשרית
(פי”ח פכ”ד)
וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר ע”כ.
משה רבינו ע”ה שהיה הרבה זמן אצל חמיו יתרו, וראה איך שהוא מפטם עגלים לעבודה זרה ושלא היה עבודה זרה שלא עבד. ורק הגיע היום וכבר רוצה לשנות דברים, ואילו זה לא היה משה רבינו מי יודע איך היה מתנהג לדברי חמיו. אבל כאן אנו רואים מעט מגדלותו הנוראה של משה רבינו ע”ה, והתורה מעידה שמשה רבינו עושה את כל הציווי של יתרו חמיו.
ומעשה ידוע עם הב”ח רבי יואל סירקיש שלקח לחתן את הט”ז רבי דוד סגל. אבל התנה עמו תנאי שיישן שעה אחת בלילה, וכששאלו את הב”ח איך אתה מתנה תנאי קשה כזה, אמר להם הב”ח שהט”ז ער כל הלילה ולומד תורה בלא לישון כלל ומה שאני מבקש זה שיישן שעה אחת לפחות.
והט”ז אמר לחמיו הב”ח שגם הוא יש לו תנאי שיקבל כל יום מנה בשרית וכך היה למרות שהב”ח לא היה עשיר גדול והנה ביום מן הימים שהב”ח לא היה לו מספיק כסף, קנה בשר הריאה ושלח לחתנו הט”ז והנה כעבור כמה שעות, הט”ז קרא לאחד מתלמידיו ואמר לו לך לחמי הב”ח ותאמר לו שהוא מוזמן לדין תורה על זה שהוא הביא לי רק ריאה ולא מנה בשרית מכובדת כמו כל יום וכן היה. והדיינים שאלו את הט”ז מה כתוב בחוזה אמר להם שהב”ח צריך ליתן לו כל יום מנה בשרית. אמרו לו הדיינים גם ריאה זה מנה בשרית ולכן הב”ח זכאי. והכל בא על מקומו בשלום.
וכששאלו התלמידים את הט”ז מה ראית כי עשית את הדבר הזה לתבוע את הב”ח לדין תורה בפרט שאנו יודעים כי הט”ז שקוע רק בתורה, ואוכל וודאי לא בראש מעייניו? אמר להם הט”ז תדעו לכם אחר שהורגלתי כל יום לאכול מנה בשרית מכובדת הייתי לומד בעירנות ובהתלהבות גדולה ואילו היום שאכלתי ריאה למדתי בחולשה ובנימנום רבע שעה בערך, ונעשה קטרוג גדול בשמים על הב”ח ורצו להעניש אותו. ולכן אמרתי שאני חייב להצילו ולתבוע אותו לדין תורה כי מה שפוסק בית דין שלמטה כך פוסקים בית דין של מעלה וכן היה.

לפרוש כנפיים של נשר
(פי”ט פ”ד)
אתם ראיתם וגו’ ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ע”כ.
אולי אפשר לרמוז על פי משל ידוע בנשר שהטיל את גוזלו בלול של תרנגולים והלך לו, והגוזל הזה גודל וחושב שהוא תרנגול כמו כולם ולמרות שהוא נראה שונה מהם לא התייחס לזה. והנה עובר שם בעה”ב וראה את הנשר הקטן בתוך הלול ולקח אותו להר גבוה ושחרר אותו כשהוא קשור בחוט אליו, והנשר שלא הבין מה קורה איתו ניסה להשתמש בכנפיו ובאמת זה הצליח והתחיל לעוף לגובה.
והנמשל ברור שכל יהודי יכול להגיע לדרגות עצומות אם הוא רק רוצה. וכמו שמובא בתנא דבי אליהו שאמר מעיד אני עלי שמים וארץ שכל אדם בן עבד בן שפחה יכול להגיע לדרגתו של משה רבינו ע”ה. וזה מה שרמז לנו הקב”ה ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. כלומר שיש לכל יהודי נשמה חלק אלוה ממעל שיכולה להתעלות מעלה עד לכסא הכבוד.

ענין של חיים
(פי”ט פי”ב)
והגבלת את העם וגו’ השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת ע”כ.
אפשר לרמוז שהר זה גאווה ועל זה הקב”ה מזהיר בעיקר את בני ישראל לפני המתן תורה שלא רק שלא לעלות לפיסגת ההר אלא אפילו לא לנגוע בקצהו שהרי נאמר על בעלי הגאוה אין אני והוא יכולים לדור כאחד וכן נאמר תועבת ה’ כל גבה לב זאת אומרת שיכול להיות אדם כל היום עם הראש למטה אבל בליבו יש לו גאווה הרי זה תועבה לפני ה’.
וכמה בני אדם פוחדים ממחלות שבלב כי זה עניין של חיים או מוות. ק”ו שצריך להזהר מגאווה שבלב שהרי הגמרא [סוטה ה.] אמרה שאין עפרו ננער בתחיית המתים זאת אומרת שזה לא הפסד של חיים קצרים בעולם הקצר הזה אלא זה הפסד מליארדים של שנים לנצח, וזה מה שהפסוק ממשיך כל הנוגע בהר [שזה הגאווה] מות יומת. ואומר הגאון מוילנא שכנגד המרכבה של הקדושה יש מרכבת הטומאה, שזה ארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה חנפנים שקרנים מספרי לשון הרע ליצנים, שראשי תיבות שלהם זה חשמל, והמרכבה עצמה זה הגאווה שהיא אבי אבות הטומאה, ואילו הענווה זה אבי אבות הקדושה כמו שכתוב עקב ענווה יראת ה’.

לצאת מהטומאה
(פי”ט פי”ד)
וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלותם.
פירש רש”י מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו מן ההר אל העם ע”כ. ויקדש את העם דהיינו רק אתה נמצא ליד צדיק אתה מתקדש ונטהר וההיפך אם אתה ליד רשע עלולים להידבק מטומאתו. ויכבסו שמלותם חוץ מהפשט שכיבסו את בגדיהם רוצה לומר שטיהרו את גופם מעוונות שהגוף זה השמלה של הנשמה. ולכאורה אם הם ידעו שהם צריכים טהרה למה חיכו עד שמשה רבינו יבוא, שיטהרו עצמם קודם?
ויובן על פי מעשה עם רבי שלום שבדרון זצ”ל שפעם אחת יצא מביתו בשערי חסד בירושלים עיה”ק תובב”א והנה הוא מריח ריח לא נעים כלל ובהמשך הליכתו הוא הבין שזה יום הפינוי של בתי השימוש [חוץ מכבודכם]. שבזמנם היה בית שימוש ציבורי שכל שבוע בערך היו מרוקנים אותו. והנה הרב רואה לתדהמתו שאותם שני גויים שפינו את הבתי שימוש יושבים ליד זה ואוכלים ארוחת בוקר. והרב שאל את עצמו מה אני אמור ללמוד מזה שהרי ודאי שהקב”ה לא הראה לי את זה סתם?
וכך העלה הרב בדעתו הגדולה שמי שקרוב לזבל אינו מריח כבר את הסירחון כי הוא בתוך זה, ורק מי שרחוק מזה הוא מריח, וכן לענין עבירה מי שהוא רחוק מעבירות הוא מריח מרחוק אם זה עבירה או לא, אבל מי שקרוב הוא עושה עבירה ואינו מרגיש כי הוא שקוע בעבירה. ועל פי זה נבין היטב שאיך שהם ראו את משה רבינו מגיע אליהם מיד הרגישו בקדושה נוראה והבינו שיש פה מה להיטהר.

הר סיני לעומת הר המוריה
(פי”ט פי”ח)
והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה’ באש וגו’.
כידוע יש שני הרים קדושים הר סיני והר המוריה. וכמובן שהר המוריה יותר קדוש שאפילו אלפים שנה אחר החורבן עדיין עומד בקדושתו וכמו שנאמר והשימותי את מקדשיכם, שגם כשהוא שממה הוא בקדושתו וגם היום אסור ליכנס להר הבית וחיובו בכרת ר”ל. ואילו הר סיני התורה אמרה במשוך היובל [דהיינו בתקיעת השופר הסופית] כל מי שרוצה יכול לעלות להר, והשאלה נשאלת מדוע שגם הר סיני לא יתקדש מינימום כהר המוריה שהרי שמה נעשה המעמד הגדול ביותר בעולם ובאותו יום נהיינו לעם ישראל ופסקה הזוהמה ועוד ועוד?
ושמעתי תירוץ נפלא [כמדומני בשם רבי דוד אבוחצירא שליט”א] שהר סיני אומנם נעשו בו דברים עליונים ונשגבים, אבל הקב”ה לבדו הביא לשם את כל הקדושה שנאמר והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה’ באש. וממילא כשהקב”ה עזב את ההר כל הקדושה נסתלקה משם. משא”כ הר המוריה ששם אברהם אבינו ע”ה עקד את בנו יצחק על גבי המזבח. ונתגבר על היצה”ר והכניעו לגמרי, הביא לאותו מקום קדושה לנצח נצחים.
ומסופר על איזה אדם פשוט שנכנס לאיזה בית כנסת לתפילה ובשמונה עשרה החל להרגיש התלהבות גדולה והארה גדולה בתפילה והאריך בה מאוד. למרות שכולם כבר גמרו שמונה עשרה. ואחר התפלה אמר לו השמש אתה התפללת שמונה עשרה היכן שהגאון מווילנא היה מתפלל את השמונה עשרה שלו ואז אמר האיש אכן נודע הדבר.

מה מסתתר מאחורי הוילון
(פ”כ פ”ז)
לא תשא את שם ה’ אלקיך לשוא כי לא ינקה ה’ וגו’.
בזמן רבי אברהם גלאנטי לפני כחמש מאות שנה היה גוי שמברך אנשים וכל מה שבירך היה מתקיים ואם היה אומר על אדם פלוני שהוא ימות היה מת ואם היה אומר שהוא יחיה היה חי. ורבי אברהם גלאנטי רצה לדעת איך יכול להיות כדבר הזה. והרב שמע שהגוי הזה יודע שש חכמות ידועות מתוך השבע שיש בעולם. והרב עצמו ידע גם את החכמה השביעית והחל להיפגש איתו ולדבר איתו בענייני החכמות, וכשהגיעו לחכמה השביעית הגוי ביקש מהרב שילמד אותו.
אמר לו הרב אני מוכן ללמד אותך בתנאי שתגלה לי איך אתה יודע מי יחיה ומי ימות. אמר לו הגוי אני מוכן לשלם כסף רב אבל לא את סודי. אמר לו הרב איני מסכים רק אם תגלה לי? והגוי הנ”ל כיון שהשתוקק מאד לידע את החכמה השביעית הסכים ואמר לרב תצום שלושה ימים ותבוא אלי ואני אגלה לך. וכך הרב עשה.
והנה כשהגיע הרב ביום השלישי חלש מאוד מהצום. לקח אותו הגוי לבור מים שבחצר שיטבלו שם, והביא לרב חלוק לבן ואמר לו אנו נכנסים עכשיו למקום שצריך להזדעזע ולפחד, והגוי באומרו זאת החל להזיז את הוילון כשידו רועדת, והנה רואה הרב את שם ה’ הויה ברוך הוא והגוי פונה לרב ואומר לו זה שמו של הקב”ה.
וכששואלים אותי אם האיש יחיה? אני רואה את האותיות ואם הם מאירות אני יודע שהוא יחיה, ואם ההיפך אז ההיפך. אמר לו הרב תודה רבה לך שגלית לי והלך הרב לביתו ופרץ בבכי ואמר, אם גוי שנזהר ומכבד את השם שלך ככה אתה מגלה לו דברים, ק”ו אם יהודי יזהר ויכבד את שמך על אחת כמה וכמה. עד כאן המעשה.
ומזה אנו נלמד איך לברך כל ברכה וברכה כל שכן ברכת המזון ושמונה עשרה, שהרי אדם מברך מאה ברכות בכל יום ואם נעשה חשבון יוצא בחודש שלושת אלפים, ובשנה שלושים ושש אלף, ובעשר שנים 360 אלף ובששים שנה יותר משתי מליון ברכות. ואם כן המצב טוב אלא שיבדקו בוועדת חקירה איך היתה כל ברכה? האם חשבנו על המיץ תפוזים כששתינו או על הברכה. האם אמרנו ברוכתה או בוכתה או ברותדוני עד שבסוף יכול להיות שישאר לנו שקית אוכל של ברכות. לכן חזק ונתחזק בשם אלוקינו ונזהר לברך כל ברכה כראוי והמברך יתברך בכל הברכות שבעולם.

התינוק סוף סוף מתחיל ללכת
(פ”כ פי”ח)
ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקים ע”כ.
לפעמים האדם אומר היום אני לא מרגיש דביקות בתורה ולא בתפילה ולא בברכות כנראה כבר הקב”ה עזבני כמו אדם שחוזר בתשובה בהתחלה הוא רוצה כל היום ללמוד ולהתפלל מזה שהוא מרגיש דביקות עצומה בה’ יתברך ולאחר זמן פתאום הוא רואה שכבר אין לו חשק להתפלל וללמוד והוא חושב שהקב”ה עזבו. והאמת שדוקא עכשיו אתה נמצא יותר בדביקות.
ולמה הדבר דומה לתינוק שמתחיל את צעדיו הראשונים ועוזרים לו ומחזיקים את שתי ידיו. אבל כשרואים שהוא כבר יכול להסתדר לבד עוזבים יד אחת למרות שהוא בוכה וחושב שעוזבים אותו עד שהוא גודל ומבין הכל. והוא הדבר גם כאן שכשאדם חוזר בתשובה הוא כתינוק שנולד והקב”ה מחזיק אותו עם שני הידים ובעצם האדם מושפע מהקב”ה. ורק כשהקב”ה רואה שהוא כבר התחזק מאוד כביכול משחרר ממנו יד אחת ואח”כ גם את השניה וזה בעצם החולשה של האדם.
ואדרבה כשהאדם מרגיש זאת הוא צריך לשמוח שהנה ברוך ה’ הוא כבר חזק יותר. וזה מה שכתוב ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקים שדוקא היכן שאתה מרגיש ערפל וקושי זה סימן שנדבקת יותר באלקים.

הצוואה
(פ”כ פ”כ)
לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם ע”כ.
אפשר לרמוז שהקב”ה רומז לאדם את הדבר בלשון תמיהה דהיינו לא תעשה את המצוות שלי לפחות כמו שאנשים רודפים אחרי הכסף והזהב? וזה עוד ק”ו שהרי כסף וזהב לא עושים אתם לכם שלא לוקחים שום דבר אחרי מאה ועשרים. ובכל זאת רצים אחריו באש ובמים. אם כן כל שכן לתורה ולמצוות שאת זה אתם עושים לכם לנצח וכמאמר שלמה המלך ע”ה שאמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה’.
ומעשה ידוע בדורינו העשיר רייכמן כתב שתי צוואות וציוה על בניו שיפתחו אחת לפני הקבורה ואחת לאחר הקבורה. ופתחו הבנים את הראשונה וראו שאביהם ביקש לקוברו עם גרביים. וכשביקשו מהחברא קדישא שיקיימו את הצוואה. סירבו בתוקף ואמרו שאין דבר כזה ועל כרחם קברוהו בלי גרביים.
ופתחו את הצוואה השניה לאחר הקבורה וראו שכתוב בערך כך, בני תלמדו לקח היה לי מליונים ואפילו גרביים לא לקחתי לכן תיקחו איתכם דברים שעוברים גם את הקופה, שזה הקבר כמו שכתוב ‘והלך לפניך צִדְקך’. וזה בעצם מה שרומז הפסוק הבא. מזבח אדמה תעשה לי, רוצה לומר שתזכור שסופך להגיע בעצם לאדמה ותכין צידה לדרך.
וזבחת עליו את עלתיך שזה לב טהור שידוע שקרבן עולה בא על הרהור עבירה. עֹלָה ראשי תיבות על הרהור לב. ואת שלמיך רוצה לומר שתהיה שלם בעבודת ה’ ותרדוף אחר השלום כמו שנאמר בקש שלום ורדפהו, את צאנך שזה הבנים שלך תדאג לחנכם לעבודת ה’ שזה בעצם מה שתשאיר פה ואם הם צדיקים אתה בטוח בגן עדן ואם ההיפך זה ההיפך.
ואת בקרך שזה הקרבנות שהיום אין לנו קרבנות אבל במקום זה יש תפילות שתתפלל שלושה תפילות כל יום שחרית מנחה וערבית. ואם תעשה את כל זה אזי יתקיים בך סוף הפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ויה”ר שהקב”ה יברך את עמו בשלום, אמן.

 

 

מידע על הכותב

סיפורים קשורים

השאר תשובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *