פרשת "ויצא" – מאת הרב יפתח סופר

מקור השפע

(פכ"ח פ"י)
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.

אומר רש"י שהסיבה שהזכיר יציאתו ללמדך שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שכל זמן שהצדיק במקום הוא הוֹדה הוא זיוה הוא הֲדָרָה יצא צדיק מן עיר פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה ע"כ. אך יש לשאול מדוע זה מוזכר רק אצל יעקב אבינו ולא אצל אברהם ויצחק בזמן שעזבו הם את מקומות מגוריהם?

ושמעתי תרוץ בשם הרב שלום הכהן שליט"א, שאם היו אומרים זאת על אברהם היו אומרים הבריות יש פחות הוד וזיו והדר בגלל שלאברהם אבינו היה אוהל ענק עם ארבעה פתחים וכל הזמן היו עוברים ושבים, וכן ביצחק שהיו לו בארות ועבדים שהיו מרגישים חסרון ביציאתו היו תולים זאת במפעליו הרבים משא"כ ביעקב אבינו ע"ה שהוא איש תם יושב אוהלים אין במה לתלות שפנה הזיו וההוד וההדר אלא בלימוד התורה.

אשת חיל

(פכ"ח פי"א)
ויפגע במקום וגו' וישכב במקום ההוא.

אומר רש"י בשם חז"ל 'ההוא' לשון מיעוט שבמקום ההוא דווקא – שכב לישון אבל ארבע עשרה שנה קודם לכן שלמד בבית שם ועבר לא שכב לישון, וכאן התורה מגלה לנו מעט מגדולתו של יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות שהרי ידוע שלשבת וללמוד שש או שבע שעות ברצף כמה זה קשה! ק"ו 14 שעות, וק"ו 14 ימים 14 חודשים וכ"ש וק"ו 14 שנים בלי הפסקות צהריים, בלי שבתות חופשה, בלי בין הזמנים, ובעיקר בלי לשכב לישון.

רק שהשאלה נשאלת כיצד יעקב אבינו ע"ה הלך ללמוד תורה והרי אביו יצחק אבינו ע"ה ציוה עליו קום לך וגו' וקח לך משם אִשָׁה? ושמעתי מהרב ניסים יגן זצ"ל שיעקב אבינו ע"ה הבין שלשאת אִשָׁה זה לא דבר של מה בכך אלא צריך הכנה מרובה שהתורה קראה לאִשָׁה 'עול' ואם אתה לא מוכן לעול הזה אתה עלול ליפול. שהרי אִשָׁה נמשלה לתורה שנאמר (משלי ל"א א') 'אשת חיל מי ימצא' ['חיל' בגימטרייה 48 קניינים שהתורה נקנית בהם] וממילא כשאתה עוסק הרבה בתורה שזו האִשָׁה הרוחנית אתה מכין עצמך היטב לקראת נישואיך.

וממילא יעקב אבינו ודאי שקיים את מצוות אביו. ומסופר על איזה אברך ישיבה שבא לרבו וסיפר לו שאשתו מזלזלת בו מאוד, לא מגהצת לא מכבסת ולא מבשלת ומבזה אותו והוא אינו יודע מה לעשות? אמר לו הרב תראה אתה במקום להגיע לכולל בשעה תשע אתה תמיד מאחר בחצי שעה או יותר וכמובן אתה קודם הולך להכין לך נס קפה לא לפני שאתה עושה כמה שיחות בפלאפון וסיגריה ורק מאוחר יותר אתה נכנס לכולל ועד שאתה פותח את הגמרא זה עוד רבע שעה ובמקום ללמוד אתה מדבר הרבה עם החברותא, וכיוון שזהו היחס שלך לתורה זהו היחס של אשתך אליך שנאמר 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ו'אין מים אלא תורה' ולפי הפנים והרצינות שלך אל התורה כך הפנים של האִשָׁה שלך אליך, אני מציע לך תתחיל להתמיד וללמוד בחשק כך גם הבית ישתנה, והאברך הנ"ל קיבל על עצמו והשתנה מאוד לטובה וכעבור חודש ימים בא לרבו ואמר לו שעל אשתו נאמר אשת חיל מי ימצא ולמה? כי נודע בשערים [של ביהמ"ד] בעלה.

אתה רופא?

(פכ"ד פי"ג)
והנה ה' ניצב עליו ויאמר וגו'.

יש לשאול מדוע רק כאן הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ע"ה שכבר הוא בגיל 77 שנה ולא לפני כן במערת שם ועבר? אלא כאן רצה הקב"ה ללמדינו מוסר, כשאדם לומד תורה אסור להפריע לו וגם אם זה גילוי שכינה, ק"ו לגילוי חבר שבא לבקר אותך.

וכמו שמסופר על הגר"א מוילנא זצ"ל שעשרים ושמונה שנה לא ראה את אחותו וכשהיא באה לבקרו בירך שהחיינו ואמר לה מחילה הזקן שלי קצת לבן זו התראה לפני היפרדי מהעה"ז לכן אני חייב לעסוק בתורה. שם בעולם האמת זה עולם ארוך אוכל לדבר איתך אבל כאן אין לי זמן בכלל. ובינתיים תדברי עם אשתי – היא פטורה מתלמוד תורה.

ועוד מסופר על תלמיד של החפץ חיים זצ"ל שאשתו היתה חולה וביקש מרבו לבקרה א"ל החפץ חיים וכי אתה רופא, תשב תלמד היא תתרפא וכן היה ולאחר זמן מה נולד לאותו תלמיד [כמדומני רבי יצחק אלחנן] בן וביום הברית בא לרבו הח"ח לבקש רשות לילך אמר לו החפץ חיים וכי אתה מוהל? תשב תלמד ותמנה שליח.

וכן בסנהדרין [דף מט'] שדוד המלך ע"ה אמר לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלושת ימים וילך עמשא וגו' ויותר וגו' שראה אותם מתחילים מסכת ולא רצה להפסיקם אע"פ שכתוב שהאיש שימרה את פי המלך יומת אבל לא כשהמלך אומר להפסיק אדם מלימוד התורה ע"ש, ומכל זה אנו יתמי דיתמי כמה צריכים להתחזק ולא להפסיק מהלימוד לכלום.

ונקה לא ינקה

(פכ"ח פט"ז)
ויקץ יעקב משנתו וגו' ואנוכי לא ידעתי.

פירש רש"י שאם הייתי יודע שזה מקום שכינה לא הייתי ישן במקום כזה, ומוסיפה התורה ואומרת על יעקב וירא ויאמר מה נורא המקום וגו' הבה נתבונן:

הקב"ה עושה ליעקב אבינו קפיצת הדרך ושוקעת השמש לפני זמנה האבנים מתקבצות לאבן אחת, וכל זה כדי שיעקב אבינו ע"ה ישכב לישון שם ואיזה דברים הוא רואה בשנתו, סולם ומלאכים והקב"ה בעצמו מתגלה לו בפעם הראשונה ומבטיחו שישמור עליו. ואעפ"כ יעקב אבינו לא יכול לחשוב על זה איך העזתי לישון בבית ה' ואם הייתי יודע לא הייתי ישן כאן. ומזה נלמד אנחנו כמה זהירות צריך לנהוג בבית ה' וק"ו בבית מדרש שקדושתו חמורה מקדושת בית הכנסת, ואין פוסק שמתיר דברי חולין בביהכ"נ ובביהמ"ד, והזוה"ק כתב שהמדבר בבית הכנסת דברי חולין אין לו חלק באלוקי ישראל רחמנא ליצלן [והמשנה ברורה כתב שענייני פרנסה זה גם דברי חולין]. והאדמו"ר מגור אמר שהסיבה שהשואה לא פרצה אצל עדות המזרח מפני שנהגו כבוד גדול בביהכ"נ.

ומסופר על אדם שהלך למילואים ולא חזר, התקשרו בני המשפחה לצבא ואמרו להם שאינם יודעים מאומה רק יודעים שהוא הלך לפני כמה ימים לביתו. בני המשפחה נחרדו והחלו לנהוג באבל, ונסעו לבבא סאלי זיע"א לשאול אותו על האח, הבבא סאלי קימט את מצחו ואמר בחיוך ונקה לא ינקה, אל תדאגו הוא יחזור בשלום וכך היה וחזר הבן האובד ומיד נסעו לבבא סאלי זיע"א אמר לו הרב, תספר לנו מה מעשיך והוא אמר שהוא כמו כולם מתפלל ג' תפילות קובע עיתים לתורה ואין משהוא מיוחד אמר לו הרב תספר אל תפחד, ואז הוא אמר אני כל יום שישי לוקח מהגבאי את מפתחות ביהכ"נ ושוטף את ביהכ"נ בלא שאיש ידע על כך אמר לו הרב זו המצוה הצילה אותך ואז הבינו האחים מה התכוון הרב כשאמר ונקה לא ינקה בזכות זה שהוא מנקה את ביהכ"נ לא ינקה אותו ה' מהעולם.

(פכ"ח פי"ט)
ויקרא וכו' ואולם לוז שם העיר לראשונה.

ויש לשאול כאן שתי שאלות, א' מדוע יעקב שכב לישון כאן ולא שכב לישון במערת שם ועבר? ב' מדוע התורה אומרת לנו מה היה שם העיר לראשונה?

ושמעתי תירוץ שיעקב אבינו ע"ה לא רצה לישון כדי שלא יטעם טעם מיתה, משא"כ בלוז שידוע ששם אין רשות למלאך המוות לשלוט ולכן התורה מדגישה ואולם לוז שם העיר לראשונה.

(פכ"ח פכ"א)
ושבתי בשלום אל בית אבי וגו'.

פירש רש"י בשלום מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן ע"כ ולכאורה מניין לרש"י ששלום היינו מן החטא אולי כוונתו שלם בגופו וממונו?

ושמא רש"י דייק מלשון הפסוק שבתחילה אמר ושמרני וגו' ונתן לי וגו' וא"כ היה צריך לומר והשיבני בשלום ולמה יעקב אבינו ע"ה אמר ושבתי, אלא שבדברים הראשונים שזה שמירה ופרנסה זה בידי שמים אבל שלום מן החטא זה בידי האדם, דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולכן יעקב לא יכל לומר והשיבני כי זה תלוי בו.

(פכ"ט פ"ז)
ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה וגו'.

יש לשאול מה הוא צריך לומר להם הן עוד היום גדול וכי אינם רואים זאת? ושמעתי מהרב בן ציון מוצפי שליט"א שיום לפני כן שקעה השמש שלא בעונתה כמה שעות קודם זמנה לכבוד יעקב אבינו ע"ה, והם חשבו שגם למחרת יהא אותו דבר ולכן אספו את הצאן מוקדם שלא תשקע השמש פתאום וע"ז אמר להם יעקב הן עוד היום גדול. אתמול זה היה מקרה יוצא דופן אבל היום עוד גדול.

שערי דמעה לא ננעלו

(פכ"ט פי"ז)
ועיני לאה רכות וגו'.

ברוח קודשה ראתה שהיא עתידה ח"ו להתחתן עם עשיו והיתה יוצאת לפרשת דרכים ושואלת מה טיבו של עשיו והיו מספרים לה על רשעותו הגדולה, והיתה מתחילה לבכות עד שנשרו ריסי עיניה, ואילו רחל שידעה ברוח קודשה שהיא עתידה להתחתן עם יעקב אבינו ע"ה לא יצאה לפרשת דרכים וכמובן שלא בכתה. ובסופו של דבר מה קרא הדמעות של לאה עלו השמימה ולא התחתנה עם עשיו ולא עוד אלא שזכתה להתחתן עם יעקב אבינו ע"ה ולא עוד אלא הראשונה ולא עוד אלא שרוב השבטים יצאו ממנה ולא עוד אלא שזכתה להיקבר עמו ורחל קבורה בפרשת דרכים: וצריכים ללמוד מכך לא להיות שאננים שהכל יסתדר ממילא, אלא יש לצאת ולדרוש ולחפש בכל עניין רוחני עד היכן שידינו מגעת, וגם אם צריך לבכות אז לבכות, כי שערי דמעה לא ננעלו.

(פכ"ט פי"ט)
ויאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר שבה עמדי.

אומר האלשיך הקדוש שזו היתה כוונתו של לבן הרמאי, טוב תתי שזה בגימטריא קטנה עולה תשע שזה כמנין לאה, אותה לך מתתי שזה בגימטריא קטנה שלוש עשרה כמנין רחל אותה לאיש אחר שבה עמדי. אך יש לשאול איך מהשמים סובבו שכך יקרה ליעקב ויצטער? אלא אומרים חז"ל שמדה כנגד מדה לא בטלה וכמו שיעקב אבינו ע"ה רימה את אביו ואמר לו אנוכי עשיו בכורך כך לבן אמר לו זאת רחל ונמצאה לאה.

(פכ"ט פל"ב)
ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי וגו'.

ואומרת הגמרא שהטעם שקראה לו ראובן הוא משום שאמרה ראו מה בן בני לבן חמי שהבן של חמיה זה עשיו, שראובן ניטלה בכורתו וניתנה ליוסף ואעפ"כ ראובן רוצה להציל את יוסף מהבור, שכתוב וישמע ראובן ויצלהו מידם, ואילו עשיו שמכר את בכורתו רוצה להרוג את יעקב אחיו בגלל זה ע"כ, ומקשה הגר"א מוילנא למה הגמרא מחפשת טעם רק בראובן ולא בשמעון לוי וכל שאר השבטים? ומתרץ תירוץ נפלא שאם נתבונן בכל שאר השמות של השבטים נראה שלאה קודם כל אמרה את הטעם לשם כגון כי שמע ה' כי שנואה אנוכי וגו' ותקרא שמו שמעון וכן בשאר השבטים משא"כ בראובן קודם כל היא אמרה את שמו וע"ז הגמרא אומרת שאם היא אמרה שם ודאי שמסתתר טעם עוד לפני שמו של ראובן, ע"כ.

והמהרש"א תירץ שלפי הטעם שהתורה נתנה כי ראה ה' בעניי היה מספיק לקרוא לו ראו בלא המילה בן ע"כ. אלא שיש לשאול וכי איזה מחשבה יהיה לי לחשוב שראובן ידמה לעשיו הרשע וכי זו כ"כ גדולה שהוא לא דומה לעשיו, ולכאורה זה כמו אדם שיאמר בא וראה מה בן בני לערפאת ימ"ש, וראיתי בחידושי הגאונים בעין יעקב שלאה מאוד פחדה שאולי כמו שהבן הראשון שיצא מאברהם אבינו ע"ה זה היה ישמעאל והבן הראשון שיצא מיצחק זה היה עשיו א"כ כנראה היא מוציאה עכשיו פסולת אבל כשנולד ראובן וכל הבית נתמלא אורה אמרה ראובן ר"ל בן שממנו יבנה העולם. שלכן בראובן כתוב כי אמרה כי ראה ה' בעניי, שהמילים כי אמרה לכאורה מיותרות, אלא ששאלו אותה מדוע קראת לו ראובן היא התביישה להגיד שהיא חשבה שעלול לצאת ממנה פסולת לכן אמרה בפיה כי ראה ה' בעניי אבל לא בליבה שבליבה חשבה אחרת.

(שם)
ותהר לאה וגו' כי עתה יאהבני אישי.

מכאן רואים שכל מה שהאשה חשוב לה זה שבעלה יאהב אותה, שאפילו כשהיא מביאה בן ראשון הבן פחות מעניין אותה ובעיקר מה שמעניין אותה זה שבעלה יאהב אותה [וודאי שיעקב אהב את לאה כמו שכתוב ויאהב גם את רחל מלאה]. וכן כשילדה את לוי אמרה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי וגו' ומכל זה צריך האדם ללמוד ק"ו ומה לאה אחת מהאמהות הקדושות זקוקה לאהבה ויחס מבעלה ק"ו לאשה אחרת כמה יחס ותשומת לב חייב בעלה לתת לה.

אמא רחל

(פ"ל פי"ד)
וילך ראובן וגו' וימצא דודאים וגו' ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך ותאמר לה המעט קחתך את אישי וגו'.

אדם היה עובר ליד ארבעת האוהלים של ארבעת נשותיו והנה משלושה אוהלים הוא שומע קולם וצחוקם של ילדים, ואילו באוהל הרביעי של רחל אמנו ע"ה דממה מוחלטת, והרי רחל חיכתה וציפתה וייחלה שבע שנים תמימות להתחתן עם בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה והנה ברגע האחרון היא רואה את אביה לבן מלביש את אחותה לאה בשמלת הכלה ומכין אותה לחופה. איזו אכזבה אבל רחל מתגברת ואומרת ללאה את הסימנים שגילה לה יעקב אבינו ע"ה כדי לא לבייש את לאה ורחל היחידה שאין לה עדיין ילדים מבקשת מלאה תני נא לי בבקשה מדודאי בנך, חלק מהדודאים [שזה סגולה להתעבר] ולאה אומרת לה לא מספיק שלקחת את אישי את רוצה גם את דודאי בני??

כאן אשה רגילה היתה פורצת בצעקות נוראות, וכי מי גילה לך את הסימנים וכי בשביל מי עבד יעקב אם לא בשבילי, ואת קוראת ליעקב אבינו אישך ולא אישי? וחוץ מזה מה ביקשתי קצת דודאים שאולי אזכה לילדים והרי לך כבר יש, אבל כל זה שייך לנשים רגילות ולא לאשה כמו רחל אימנו ע"ה שאצלה המידות נאצלות ואין הכעס שולט בה אלא היא שולטת, ובענווה גמורה היא עונה לאחותה את צודקת ולאחר כמה פסוקים הקב"ה פוקד את רחל ביוסף הצדיק. כתבו המפרשים שלפני שהקב"ה רוצה ליתן שכר מסויים לאדם הוא מנסה אותו וככל שהניסיון קשה יותר שכרו גדול יותר.

ומעשה ביהודי שהיה לו חנות בדים וביום שישי בחצות היום סוגר את החנות כדי להתכונן לשבת ולקבל מוקדם את השבת, והנה יום שישי אחד כרבע שעה לפני חצות היום נכנס איש מכובד מאוד וביקש לראות בדים יקרים ובעל החנות הוציא לו והראה לו ובינתיים הזמן מתקדם וכמעט חצות יום. פנה בעל החנות לאיש הנ"ל ואמר לו אני צריך לסגור את החנות אם אתה רוצה תבוא ביום ראשון.

אמר האיש המכובד נו רק עוד כמה דקות ונגמור את העיסקה, יש עוד זמן עד שבת ואתה גם תרוויח דמים מרובים. אבל בעל החנות התעקש ואמר לו אני סוגר ואז אמר לו האיש המכובד אשריך שלחו אותי מהשמים לנסותך והנה עמדת בניסיון בגבורה ובזכות זה אתה תזכה לבן צדיק שיאיר את העולם כולו והבן הצדיק הלא הוא רבי משה איסרליש הידוע כהרמ"א זיע"א.

פעמוני הזהב

(פל"א פ"ל)
ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלוקי.

כאן רואים כמה סתירה עצמית היתה בלבן שהרי אלקים תפקידו לשמור עליך להציל אותך מכל פגע רע ופשוט שאי אפשר לגנוב אותו שאם אפשר לגנוב אותו איזה מין אלקים משונה זה. ואעפ"כ לבן אומר ליעקב למה גנבת את אלהי, הוא עדיין קורא לזה אלקים.

הבא"ח זיע"א מביא על זה משל: באדם אחד שהיה עני מרוד והנה הגיע ערב פסח ובבית אין כלום אמרה לו אשתו לך תביא משהו לכבוד החג המתקרב ויצא מביתו לאן שיוליכוהו רגליו והנה הוא רואה כנסייה נכנס לתוכה ואין שם נפש חיה והנה הוא רואה פעמוני זהב לרוב מיד לקח את הפעמונים והלך לצורף אמר לו קח את זה אחרי החג נעשה חשבון ובינתיים תביא לי אלף ש"ח. וייתן לו ובזה הלך וקנה מצות ויין ובשר ובגדים יפים ובבית הייתה שמחה וצהלה, אבל אצל הכמרים היה הפוך הם נכנסו לכנסייה וראו שכל הפעמונים נעלמו מיד הלכו לרב היהודים ואמרו לו אם תוך שלושה ימים אתה לא מביא לנו את הגנב מבין היהודים יהיו ליהודים צרות נוראות, מיד הרב הכריז על העניין בכל העיר ויבוא אליו היהודי שלקח את הפעמונים, אמר לו אני הוא שלקחתי אותם וברוך השם הצלתי את משפחתי מרעב אני אלך להגיד להם שהפעמונים אצלי.

והכמרים כששמעו כך עשו במה גדולה בכיכר העיר והגיעו המון משולהב של גויים, ומצד שני באו גם המון יהודים לראות איך יפול דבר והנה הכמרים שואלים את הנידון האם אתה הוא זה שלקחת את הפעמונים ויען כן אני הוא. מיד גזרו דינו למיתה. ואמרו לו איך העזת לקחת את הפעמונים "הקדושים"? ויאמר להם אני אדם עני מרוד נכנסתי לכנסייה והתחלתי לבכות כי אין לי במה לעשות את החג, והנה שמעתי קול מדבר אליי התבוננתי וראיתי את הפסל אומר לי למה אתה בוכה.

וסיפרתי לו ואז הוא אמר לי אתה יכול לקחת את כל הפעמונים אני כאן בעה"ב, אבל לא העזתי לקחת והנה קרה דבר פלא הפסל הנ"ל הרים את ידיו והחל להוריד את הפעמונים ולתת לי ורבותינו לימדונו שאין מסרבין לגדול ולוקחים מידו ועכשיו תעשו לי מה שתרצו.

הכמרים ישבו בלחישה ואמרו אם נגיד לו שזה שקר והפסל לא מדבר ולא זז הגויים עוד יהרגו אותנו שאנחנו מהתלים בהם אין לנו ברירה בואו ונפטרנו וכך היה.

איש לפי מהללו

(פל"א פל"ד)
ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם וגו'.

התרפים הללו היו יקרים מאוד ללבן והראיה שהוא לא התעצל מלחפשם שוב ושוב ולולא שיעקב אבינו ע"ה עצר בעדו מי יודע עד מתי היה ממשיך לחפש, ורחל בחוכמתה עשתה מה שעשתה כדי שלא ימצאם וגם כדי להשפילם כי הדברים הללו אם אתה משפילם ומבזה אותם גם מי שכיבדם מקודם יורד הערך בעיניו ושמעתי מעשה בשני בנים אחד בן של אברך והשני בן של בעה"ב פשוט שעובד למחייתו וקובע עיתים לתורה.

וכשגדלו הנערים בן האברך עזב את הישיבה והתקלקל ואילו השני יצא תלמיד חכם. וכששאלו את אחד הרבנים החשובים שמכירם היטב אמר להם אתה האברך אומנם ישבת ולמדת רוב שעות היום אבל כשהיית עם הבן כמעט ולא דברת איתו בדברי תורה וכשנסעתם ביחד לטיולים וכדומה אמרת לו בדרך תראה איזה אוטו יפה זה סוג כזה וכזה וזה אוטומט וזה בניין גבוה מאוד, וכאן זה מפל הבניאס, ואת כל זה אמרת בהתלהבות גדולה ואם היית מדבר איתו בדברי תורה זה היה בקרירות ובלא חשק גדול לכן יצא מה שיצא. ואילו השני תמיד היה אומר לבנו מי ייתן וגם אני יום אחד יפסיק לעבוד ואלמד תורה כל היום, וכל זמן פנוי היה מדבר עם בנו בדברי תורה ומדגיש לו שכל עניני העולם הזה הבל הבלים ולכן בנו יצא תלמיד חכם גדול: ויהי רצון שנזכה לבנים תלמידי חכמים אמן.

מידע על הכותב

סיפורים קשורים

השאר תשובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *